אבא ישב בסלון, ראה טלביזיה אחרי עוד יום עמוס של סידורים לקראת החזרת סבא מבית החולים. באתי לשאול אותו משהו, כשבדיוק שהתחילה כתבה בטלביזיה על סמארטפון חדש של סמסונג שיצא היום לשוק.

"המכשיר החדש, גרסת Galaxy S3 מכניסה שיפורים מהותיים מקודמיה. לראשונה ניתן הפיתרון לבעיית הצבע המתקלף בשולי המסגרת של המכשיר!” קרא הקריין בהתלהבות אין קץ עד שממש בא לך להוריד לו סטירה.

נכון שכל נושא ההתעסקות המוגזמות בסמארטפונים אינה מנת חלקי, אבל לראשונה היא הצליחה להביא אותי ממש לרמת בחילה.

הרי תגיד לי כתב יקר, האם עכשיו פינת המקדש שלך שלמה – ברגע שהצבע חדל להתקלף לה בשוליים? האם זה באמת מצריך דיון ערני קרוב לדקה עם צרכנים טיפשים שלוטשים עיניים ליום ביאת המשיח בדמות המסגרת המסוגננת? נכון שהציבור מטומטם, אז הציבור ישלם – אבל עד כמה אפשר להיות מטומטם?

מלפני כחודש הייתי בהשתלמות בבאניאס. מדריכים מכל הארץ התקבצו לשבוע, בשביל ליישם את גזרת משרד החינוך שמחייבת את העוסקים בהדרכת טיולים לעשות קורס של שבוע ושעולה לא מעט, בשביל לקבל את האישור (להלן, אישור קמפוס עבור תו תקן – בהגייה המלאה) להדרכה בגולן ועמק החולה. בכל מקרה, יאמר לזכות ההשתלמות שהיה מוצלח ומעניין ביותר.

עכשיו לנקודה.

ישבנו ליד הבניאס קבוצה של כעשרים מדריכים -כל אחד עם הרקע שלו ומדד העקרונות שנמתח על פני סקלה רחבה מאוד. לפתע עברה לידנו קבוצה, וילדה בסביבות גיל חטיבת ביניים הלכה עם IPAD ופשוט הסתכלה על מה שקורה סביבה דרך המצלמה במחוברת למסך.

אולי הבעיה שמאז השנת שירות שלי, נכנס כל העולם הדיגיטלי הזה לחיי היום יום שלנו במרתון אגרסיבי, יותר מכפי שהיינו מוכנים. בתקופת השנת שירות, אי שם בעבר הרחוק של 2007-8, רק מעטים דיברו בכלל על המושג הזה שנקרא אייפון, ואז עוד היינו בטוחים שהמצב נוראי. שאר החבר'ה לא התרגשו יותר מדי מהעניין, והרגיעו אותי שזה לא דבר חריג ואין מה להתרגש. רואים הרבה כאלה.

נשבר לי מסביבה צרכנית כושלת. 

פעם אחר פעם, אתה שואל את עצמך איך אותם יזמים ובעלי הון, מכתירים את עצמם כמשיחים המביאים לנו את בשורת הקדמה והגאולה - אבל בלי עניין קלוש בהשפעה שלהם. בשיטחיות שהם מייצגים בשם בצע כסף. כל פעם זה להיגרר לדיון האם זה מתוך חוסר מודעות לחייהם או חוסר אכפתיות? ואולי בכלל זה לא הם. זה כולנו, תרבות שלמה שמניחה את הכתר על אותם ראשים שמנווטים אותה בדרך אובדנית עבור שום דבר שווה לחיות למענו, ואין דבר שיותר מגדיל את ה"כלום הזה" מלצקת לתוכו "עוד מנת כלום"  - ומאיר אריאל ידע לכתוב את זה בצורה יפה , ובמיוחד אחרי ניתוח מוצלח שנעשה לו מלפני כמה שנים (כאן)

סס-כחול בנחל פיארן שבבקעה

כמה דקות לפני שהיינו יוצאים למסע, הייתי אוהב לתפוס את הרגע הזה עם המחלקה בצד. הם מתוחים, מנסים להשלים עם זה שיחזרו מזיעים ועם שפשפות, מתחילים להתכנס בעצמם. דווקא ברגע הזה, הייתי מגיע אליהם – הסמל מחלקה (בשיריון, מוכר כסמ"ח) – ושובר איתם קצת את המתח, זורק להם מילה טובה. לפעמים, אם היה מצב רוח טוב, הייתי גם עובר איתם על השיר "תתארו לכם" שלמה ארצי, שנהפך אצלי לקמעה

.

"איך זה מתחיל? תתארו לכם... כן רועי, מה צריך לתאר לנו?”

"הקשב הסמ"ח! עולם פחות עצוב ממה שהוא ככה?”

"עשר, ועם מה אנחנו הולכים שם אסף?”

"הקשב הסמ"ח! ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים!”

"יפה.. ומעל גגות הכוכבים... מה קורה שם עם הזמן איתמר?”

"הקשב הסמ"ח, אני לא זוכר כל כך...”

"הקשב הסמח!”

"כן יאיר.."

"הקשב הסמ"ח, והזמן עומד מלכת”

"אללכיפאק –ומחלקה 2, ואיפה אני עוד אפגוש אותה?”

"בגן העדן הסמ”ח!! ”

תמיד יהיו מי שיגידו שמדובר בפופולריות זולה, אבל באותם רגעים קטנים של שבירת המתח לפני המסע לתוך הלילה, הם ידעו שאני באמת אוהב אותם. לא משנה כמה קרעתי להם את הצורה בזחילות ותיזוזים במהלך השבוע האחרון. באותם רגעים, הרגשתי שאני באמת מצליח לתת להם קצת תקווה וחיוך, בתוך כל החרא של הצבא.

לפחות הרשאתי לעצמי להאמין שזה מה שעשיתי.

בנובמבר 2011, זה קרה. אחרי שלוש שנים בחיל שיריון השתחררתי אל חיק האזרחות, ומערכת המילואים אימצה אליה סמ"ר נוסף שקץ בחייו כסדירניק מן המניין.

שבועיים לאחר מכן, כבר הייתי על המטוס לבואנוס איירס, ליבה של דרום אמריקה.

לא ידעתי ספרדית, חוץ מכמה מילים בודדות ביותר. בטח שלא לדבר על דיקדוק והגייה נכונה של חוקיה (המעטים יש לנקוף לזכותה) של היבשת הדרומית. הראש היה בעיקר בארץ, על שלל הדברים שלא הספקתי לעשות בחודש וקצת של חפש"ש ואזרחות שהיו לי. אבל טסתי, ובינתיים בין הטרקים לכפרים בזיגזוג של דרום צ'ילה וארגנטינה כבר התחלתי ללטש ולכתוב את התוכניות שלי לארץ. מה ללמוד, על מה להדריך, איפה לטייל. דפים על גבי דפים של אופטימיות בנוגע למה אני מתכנן להקים באזרחות הישראלית החדשה שלי.

להיות ישראלי בדרום אמריקה זה עניין לא פשוט. לקהילה המקומית בחלק מהמקרים כבר נמאס מלראות את הדרכון הכחול שאתה שולף מהכיס, כי מבחינתם זה ילווה בלא מעט רעש וחוסר התחשבות. ללכת בעיירות עם סנדלי שורש זה כמו מגנט לנוער מקומי שכבר למד את הפטנט בחיבור בין ישראלים לחומר הירוק, וישר הם באים אלייך עם עיניים מזוגזגות וזורקים לך לעצור לרגע בקריאות "מסטול מסטול! רוצה חומר?”, בעברית עילגת ביותר. ולקינוח של העסק, זה לא תענוג לראות באמצע פארק שיש יותר שלטים בעברית (מעץ ומתכת, ממש לא חתיכת נייר!) שמבקש מהמטיילים "בבקשה לאסוף את הזבל איתכם".

והישראלים בורחים. לפעמים זה מרגיש כמו אופנה להגיד שנמאס לך מישראלים. או שישראל זאת חרא של מדינה. או שאתה דואג להבהיר שאין מצב שימצאו אותך נכנס בטיול לאתר של וי-נט או כל קישור שהוא למהדורת חדשות על פוליטיקה. העיקר לא משנה מה, אל תפריעו לי! אכלתי חרא, עכשיו אני מתאוורר.

בינתיים המוח קדח, והדפים המשיכו להכתב – איזה ספרים צריך לקרוא, מקומות לטייל בהם בארץ, אנשים שצריך לפגוש, אנשים שצריך ללמוד מהם, פשוט אנשים בארץ.

רק השלד לתוכניות שלי, ממש טיוטא ראשונה של הנקודות לכיוון שאחזור להדרכה, לקח שמונה עמודים. מלאים.

ולבסוף, חזרנו.

טיסת סאנטיאגו – מדריד , קונקשיין ארוך בטרמינל יקר להחריד, מדריד – נמל תעופה בן גוריון. יומיים של מטוסים ונמלי תעופה הגיעו לקיצן, כאשר המטוס נחת והתחיל להיגרר לעבר השרוול שלו שמחבר לטרמינל 3.

לפתע שלט בעברית – פרסומת תוצרת הארץ! צוות עובדים שמדבר בעברית, הכוונה בעברית. באמת שהתגעגעתי לשפה הזאת אחרי שהתחלתי לחשוב באנגלית, ולגמגם בהצלחה משתפרת בספרדית. אחרי כמה עמודי החתמה טובים בזיגזוג בין צ'ילה לארגנטינה, בחיים לא הרגשתי הקלה כמו לפגוש את הבחור המשועמם והרדום שחתם לי הכניסה לארץ.

"גרסיאס! אהה.. תודה..”

מִגְבַּעָת שחורה מבצבצת פתאום, בזמן שהלכתי לכיוון המסוע של המזוודות. לידה עוד אחת. וגם קצת זקן. וחליפה שחורה, מבדילה. קבוצה של חרדים.

פעם אחת ראיתי חרדי באחת מהעיירות, כנראה מאיזה בית חב"ד.

עצר לידי, שאל משהו בספרדית בחור מקומי שעמד ברמזור משמאלי והמשיך הלאה. לא חושב שהוא זיהה שגם לי יש סנדלי שורש, והיה יותר מדי משטרה מסביב מכדי שילדים עם מבט לא מפוקס יציעו "קצת מסטול" מהמנה שבכיס שלהם.

הוא נראה לי עוף מוזר בתוך כל התמונה שהתרוצצה ברחוב. עוף מוזר, אבל יחיד. התמונה המשיכה לרוץ, הוא בתוכה והיה נראה שחוץ ממני, לאף אחד אחר לא נמשך המבט אליו. ובטח לא גלגל של מחשבות והרהורים בנושא. למען האמת, ברגע החטוף שלו ובמעט ספרדית שדיבר לידי, אפילו לא היה בו שמץ של עסקנות דביקה שהתרגלתי לסלוד מימנה. אבל זה היה רק לרגע ובמבטה זר. ובכל זאת..

לפתע קבוצה של חרדים.

הם לקחו את המזוודות ויצאו אל האולם הקבלה.

חיכיתי לתרמיל שלי, עטוף בשק השחור נגד גשם שקיבל את הכינוי "שק גופות", כי תמיד הזכיר לי את השקים בחדשות שמראים את מד"א בסיום המלאכה.

לאחר בדיקה חפוזה שהכל ישנו, העמסתי על הגב והמשכתי אל השער שהחרדים יצאו מימנו קודם לכן. בדרך שמתי לב שהבחור הארגנטינאי שישב לידי בטיסה עוד מחכה למזוודה שלו עם האחיין שהיה בדרכו למבחני כדורגל של מכבי חיפה. באתי להפרד, ואיחלתי לו דרך צלחה. חיוך קצת מעוך, עייף למדי מהטיסה.

"שיהיה גם לך המון בהצלחה" הוא אמר לי, עייף.

לא, לא עייפות. יאוש.

הכרתי אותו במקרה בטיסה, כי הייתי די מסוחרר מכל הג'ט לג והחוסר שינה שגם ככה קיבלתי במתנה מהכיסאות הארורים שמדריד הכינה לאורחיה - מעקה שחוצץ בין הכיסאות, בלי אפשרות לשכב ולתפוס תנומה בכלל.

בהתחלה לא דיברנו. לאחר מכן, ביקשתי מיץ תפוזים מהדיילת, אבל כנראה שלא אמרתי טוב את המילה, כי הוא ישר קלט ואמר את זה נכון בשביל לחסוך את חוסר ההבנה.

הוא נולד בארגנטינה, ועלה לעשות גרעין נח"ל. יותר מאוחר חזר לארגנטינה, למד רפואה וכיום הוא גר שם, אבל נראה שיותר חי פה. ידע על המצב הפוליטי, מי נמצא באיזה מפלגה ולמי יש מה להגיד. אם בכלל. בכל מקרה, יותר ממה שלי יש להגיד זה בטוח.

אין לשום מפלגה באמת דרך ישרה, חוץ מלחבר'ה של מר"צ. היחידים שמציעים את אותו פתרון לאורך כל השנים, פועלים ללא דופי למען כל אותם נושאים חברתיים ולעולם לא תמצא אל חבריה בדל של שחיתות!

אבל הם לא קצת קיצונים? איכשהוא תמיד הם נקשרים לי לשמאל קיצוני.

מצד שני, שפתאום כולם נהפכים למרכז חסר אימרה אמיתית ועמוד שדרה, כל סטייה הופכת לקיצונית, לא? כך טען.

הבחור היה ביאוש של דרך ארוכה. עדיין היה אפשר להרגיש שיש בו להט, ודיבר באמון אמונה על זה שדמוקרטיה צריך לעשות כל הזמן ולא רק פעם בארבע שנים לזרוק איזה חתיכת דף לקלפי - והבחור גם היה שחוק. היאוש מתגבר אצלו על הלהט, והאור שלו בזמן שנפרדנו עוד הבהב בהבזקיו האחרונים בחלל אולם המזוודות, היבהובים חיוורים כאלה על החליפות השחורות שעמדו מקודם לידו והוא כל כך סלד מהם.

נכנסתי לאולם הקבלה.

כבר 5 שנים שלא נכנסתי בו מהצד של הנוחתים. איזה אושר פתאום לראות את המשפחה! קצת מבוכה כזאת של צחוק עם הזקן הגדול שגדל לך בטיול.

באוטובוס שמעתי על הסדרת פיגועים נגד שגרירות ישראל בעולם, ואווירת פחד מעיקה כזאת עלתה נוכח זה.

הייתי עייף, אבל עוד לא יכולתי לישון. רציתי אוכל אמיתי של בית, רציתי לראות איך בוקר מתחיל בישראל, רציתי לשמוע מה קורה. פתאום הכל חדש, מסקרן.

בינתיים המשפחה התחילה להתפזר לעיסוקיה, והדלקתי את הטלביזיה. מהדורת הבוקר (בעברית!) שטפה את המטבח בכל תקציר הדמים שהתחולל בימים האחרונים – אנשים נהרגו בתאונות דרכים, מישהו דקר את חבר שלו, אסד טובח בעם שלו, האיראנים צוחקים על האוייב המסתורי של הישראלים.

אנשים שהתראיינו מדברים עד כמה הממשל חרא. המדינה חרא. המצב חרא.

בינתיים עוברים לפרסומות, יש איזה תוכנית חדשה בסגנון כוכב נולד – עוד צעצוע חדש שאנשים התמכרו לפרסום העיוור, מוכנים להשפיל את עצמם מול עדשת המצלמה הצמאה. ובינתיים עוד איזה בחור, פנים מוכרות, מדבר בביטחון לצופים. מרגיש מלך העולם מכך שכולם מחכים לשתות את מוצא פיו. נהנה לראות אנשים שצמאים לפרסום, באים להתחנף אליו בשביל מעט מהאור הקדוש. מניצנוץ עדשת המצלמה.

ולפתע יאוש מתחיל לעטוף אותי – איך אני יכול להתחרות כמדריך מול זה? בלי קסמים טכנולוגים, בלי עדשת מצלמה ותרכיז של מפורסמים. בסך הכל אני חמוש באיזה לוח מחיק ומשהו לדבר עליו. אני נזכר בכל השיחות שלנו נגד זה. סלידה עמוקה מהטלביזיה, שנאה יוקדת וטהורה מול חברות הכבלים והמדיה שמזריקות לנו כמו באינפוזיה תרכיז של אלימות ואור זרקורים.

אבל אסור להתייאש.

אני לא אתן ליאוש של כולם לנצח אותי! כי אחרת נמות. בלי בדל מתאורת הזרקורים.

אחרת... איך נתאר לעצמנו עולם פחות עצוב ממה שהוא ככה?

מקום שנוכל ללכת בו עם שמש בכיסים...

ומעל גגות הכוכבים, הזמן יעמוד מלכת

וכל איש יפגוש את בחירת ליבו,

יזכה להאמין שוב שניתן לברוא את גן העדן!

בדרך העולה להר הסרו קסטיו, צ'ילה 2012