כבר עברו למעלה משלוש שעות מהרגע שהתפצלנו, במעיין שמתחת לאחד הכפרים בגליל העליון. הרעיון היה שהם ימשיכו הלאה בטיול, אני אקפוץ להביא איזה חומוס ובסוף ניפגש בנקודת לינה שנמצאת בדרך לפסגה של הר מירון. בינתיים הם בחרו שלא לענות לטלפון, ומצדי החלטתי לקבל את זה בתור נתון שאין סיבה להתרגז עליו. אחרי הכל, גם אני לא חובב מושבע של זמינות נרקומנית למכשיר הסלולרי.

בינתיים כבר החשיך. אפילו יותר מזה, כבר בהחלט אפשר להגיד שחושך עוטף אותך מתחת לעצים בחורש הסבוך. למעלה היה ירח ואור מבסיס קרוב, אבל על כל עשר דקות שחלפו, כמות האור התחילה לקטון מול הצל של הדאגה. אם היה נתיב אחד לעלות למעלה, הייתי פשוט יורד איתו עד למפגש – אבל שתי אופציות? העדפתי לגרור בינתיים זמן ולנסות לברר אם מטיילים אחרים. אולי ראו, אולי שמעו, אולי יודעים משהו.

בינתיים החומוס מטלטל אצלי בתרמיל, צובר קצת מהקרירות של הלילה שמתערבל בין ישראל ללבנון. אחרי שלא נמצא קצה חוט, עליתי למעלה והתחלתי בשעה טובה – לדאוג. חלפו כמה דקות וטלפון מצלצל, החבר'ה נמצאו! קצת התנצלו, נשמעו די מתנשמים בטלפון מהעליה, מצטערים שלא התקשרו קודם – אבל כבר למי אכפת? הלכתי לירידה שבוואדי, למשוך אותם לחניון לילה. עוד כמה דקות של חיפוש אחר מקום לישון, ופגשנו זוג ליד מדורה שאכלנו איתו בלילה הקודם. הוא קצין טרי באזרחות והיא כבר שנה משוחררת, בענייני חקלאות אורגנית בחווה במרכז. הורדנו לידם את התרמילים והסתערנו על החומוס הצונן, מאשרים בין ביס לביס את העניין שצנח בהתמדה בבישול אורז שהיה למוקד שיחה לא קטן מאז ארוחת הצהריים.

סיימנו באיזה וופלאה, משהו עממי של עלית. אמרתי שאביא משהו מצופה, איכות, אבל המכולת הקטנה בכפר לא נתנה יד לדבר יותר רציני מזה..

"נסיים באיזה פעילות ערב בעקבות סלמנדרות?” זרקתי לקהל שנימנם ליד המדורה. החבר לדרך שיזם את רעיון הטיול, הביעה עניין ועלינו למעלה עם פנס ותקווה שנמצא משהו.

טוב לי בצפון. כיף להרגיש תחושת מוכרות שאני לא אמצא בשום מקום אחר בעולם. מן כזה בית שלא תחום בגדר עם שלט, אלא בית רוחני שמרחף לו על פני הארץ בין עמק יזרעאל לדרום לבנון. השיחות עם האנשים, העצים שתמיד מנקדים את הנוף, הצבעים שמשתנים בין העונות. פעם לא אהבתי את הצפון, היה לי ירוק מדי שחונק את הנוף. אבל הזמן הביא לו את תחושת הבית, בזמן שהלב נשאר בדרום – והכמיהה לעלות על הארץ הצפונית הייתה כמו עליה לרגל במהלך הצבא.

במהלך השבוע יצא שהעברתי את רובו באצבע הגליל, לא רחוק מקיבוץ יפתח. מטרת השוטטות הפורמלית שינתה את הכותרת מדי יום, אבל הדקויות של השטח נשארו עם אותה הזמנה פתוחה. תחושת הבורות הייתה צורבת מכדי להשאר אדיש וללכת רק לאורך השביל, בזמן שפרפרים קופצים מסביבך ואתה מתרוצץ בניהם בשביל להגדיר, לבחון את הדוגמאות על הכנפים ולנקוב לבסוף בשם. לנסות לחזור משהו שהיה אצלך פעם, ותלוי עליו שלט "אתר בנייה – איתכם הסליחה".

בינתיים מסביב יש תחושת קיץ. הריח הוא של אוויר יבש, שמדי פעם מפריח עננת ריח תאנה לעולם. ריח מתוק כזה, נעים, שמדגדג בין הריחות של הקוצים באובך. ברגע שמגיע ניחוח כזה, אתה חייב לרוקן את הריאות בשביל לשאוב שוב במלוא הכוח את הריח המתוק, להתענג על כל רגע.

קשה להיות אצל ההורים, וחלילה בגללם. תעודת הערכה סביב מפעל הגידול שלי אצלם היא כעת יותר גדולה מכל שנות הילדות שלי בחסותם, אבל כעת תחושת הבית יכולה להפוך למעיקה. סוג של דישדוש במקום, כאשר אין לך מקום אחר לזרוק בו את הדברים – לזרוק בו אולי בעיקר את עצמך, ולדעת שזה המקום שלך. מציאות שכרגע נתונה תחת הכתיבה, שרק העט שלך הוא הכותב כאן.  

שפרירית זוהרת בנחל כזיב, נחה על פטל. 

כמה דקות לפני שהיינו יוצאים למסע, הייתי אוהב לתפוס את הרגע הזה עם המחלקה בצד. הם מתוחים, מנסים להשלים עם זה שיחזרו מזיעים ועם שפשפות, מתחילים להתכנס בעצמם. דווקא ברגע הזה, הייתי מגיע אליהם – הסמל מחלקה (בשיריון, מוכר כסמ"ח) – ושובר איתם קצת את המתח, זורק להם מילה טובה. לפעמים, אם היה מצב רוח טוב, הייתי גם עובר איתם על השיר "תתארו לכם" שלמה ארצי, שנהפך אצלי לקמעה

.

"איך זה מתחיל? תתארו לכם... כן רועי, מה צריך לתאר לנו?”

"הקשב הסמ"ח! עולם פחות עצוב ממה שהוא ככה?”

"עשר, ועם מה אנחנו הולכים שם אסף?”

"הקשב הסמ"ח! ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים!”

"יפה.. ומעל גגות הכוכבים... מה קורה שם עם הזמן איתמר?”

"הקשב הסמ"ח, אני לא זוכר כל כך...”

"הקשב הסמח!”

"כן יאיר.."

"הקשב הסמ"ח, והזמן עומד מלכת”

"אללכיפאק –ומחלקה 2, ואיפה אני עוד אפגוש אותה?”

"בגן העדן הסמ”ח!! ”

תמיד יהיו מי שיגידו שמדובר בפופולריות זולה, אבל באותם רגעים קטנים של שבירת המתח לפני המסע לתוך הלילה, הם ידעו שאני באמת אוהב אותם. לא משנה כמה קרעתי להם את הצורה בזחילות ותיזוזים במהלך השבוע האחרון. באותם רגעים, הרגשתי שאני באמת מצליח לתת להם קצת תקווה וחיוך, בתוך כל החרא של הצבא.

לפחות הרשאתי לעצמי להאמין שזה מה שעשיתי.

בנובמבר 2011, זה קרה. אחרי שלוש שנים בחיל שיריון השתחררתי אל חיק האזרחות, ומערכת המילואים אימצה אליה סמ"ר נוסף שקץ בחייו כסדירניק מן המניין.

שבועיים לאחר מכן, כבר הייתי על המטוס לבואנוס איירס, ליבה של דרום אמריקה.

לא ידעתי ספרדית, חוץ מכמה מילים בודדות ביותר. בטח שלא לדבר על דיקדוק והגייה נכונה של חוקיה (המעטים יש לנקוף לזכותה) של היבשת הדרומית. הראש היה בעיקר בארץ, על שלל הדברים שלא הספקתי לעשות בחודש וקצת של חפש"ש ואזרחות שהיו לי. אבל טסתי, ובינתיים בין הטרקים לכפרים בזיגזוג של דרום צ'ילה וארגנטינה כבר התחלתי ללטש ולכתוב את התוכניות שלי לארץ. מה ללמוד, על מה להדריך, איפה לטייל. דפים על גבי דפים של אופטימיות בנוגע למה אני מתכנן להקים באזרחות הישראלית החדשה שלי.

להיות ישראלי בדרום אמריקה זה עניין לא פשוט. לקהילה המקומית בחלק מהמקרים כבר נמאס מלראות את הדרכון הכחול שאתה שולף מהכיס, כי מבחינתם זה ילווה בלא מעט רעש וחוסר התחשבות. ללכת בעיירות עם סנדלי שורש זה כמו מגנט לנוער מקומי שכבר למד את הפטנט בחיבור בין ישראלים לחומר הירוק, וישר הם באים אלייך עם עיניים מזוגזגות וזורקים לך לעצור לרגע בקריאות "מסטול מסטול! רוצה חומר?”, בעברית עילגת ביותר. ולקינוח של העסק, זה לא תענוג לראות באמצע פארק שיש יותר שלטים בעברית (מעץ ומתכת, ממש לא חתיכת נייר!) שמבקש מהמטיילים "בבקשה לאסוף את הזבל איתכם".

והישראלים בורחים. לפעמים זה מרגיש כמו אופנה להגיד שנמאס לך מישראלים. או שישראל זאת חרא של מדינה. או שאתה דואג להבהיר שאין מצב שימצאו אותך נכנס בטיול לאתר של וי-נט או כל קישור שהוא למהדורת חדשות על פוליטיקה. העיקר לא משנה מה, אל תפריעו לי! אכלתי חרא, עכשיו אני מתאוורר.

בינתיים המוח קדח, והדפים המשיכו להכתב – איזה ספרים צריך לקרוא, מקומות לטייל בהם בארץ, אנשים שצריך לפגוש, אנשים שצריך ללמוד מהם, פשוט אנשים בארץ.

רק השלד לתוכניות שלי, ממש טיוטא ראשונה של הנקודות לכיוון שאחזור להדרכה, לקח שמונה עמודים. מלאים.

ולבסוף, חזרנו.

טיסת סאנטיאגו – מדריד , קונקשיין ארוך בטרמינל יקר להחריד, מדריד – נמל תעופה בן גוריון. יומיים של מטוסים ונמלי תעופה הגיעו לקיצן, כאשר המטוס נחת והתחיל להיגרר לעבר השרוול שלו שמחבר לטרמינל 3.

לפתע שלט בעברית – פרסומת תוצרת הארץ! צוות עובדים שמדבר בעברית, הכוונה בעברית. באמת שהתגעגעתי לשפה הזאת אחרי שהתחלתי לחשוב באנגלית, ולגמגם בהצלחה משתפרת בספרדית. אחרי כמה עמודי החתמה טובים בזיגזוג בין צ'ילה לארגנטינה, בחיים לא הרגשתי הקלה כמו לפגוש את הבחור המשועמם והרדום שחתם לי הכניסה לארץ.

"גרסיאס! אהה.. תודה..”

מִגְבַּעָת שחורה מבצבצת פתאום, בזמן שהלכתי לכיוון המסוע של המזוודות. לידה עוד אחת. וגם קצת זקן. וחליפה שחורה, מבדילה. קבוצה של חרדים.

פעם אחת ראיתי חרדי באחת מהעיירות, כנראה מאיזה בית חב"ד.

עצר לידי, שאל משהו בספרדית בחור מקומי שעמד ברמזור משמאלי והמשיך הלאה. לא חושב שהוא זיהה שגם לי יש סנדלי שורש, והיה יותר מדי משטרה מסביב מכדי שילדים עם מבט לא מפוקס יציעו "קצת מסטול" מהמנה שבכיס שלהם.

הוא נראה לי עוף מוזר בתוך כל התמונה שהתרוצצה ברחוב. עוף מוזר, אבל יחיד. התמונה המשיכה לרוץ, הוא בתוכה והיה נראה שחוץ ממני, לאף אחד אחר לא נמשך המבט אליו. ובטח לא גלגל של מחשבות והרהורים בנושא. למען האמת, ברגע החטוף שלו ובמעט ספרדית שדיבר לידי, אפילו לא היה בו שמץ של עסקנות דביקה שהתרגלתי לסלוד מימנה. אבל זה היה רק לרגע ובמבטה זר. ובכל זאת..

לפתע קבוצה של חרדים.

הם לקחו את המזוודות ויצאו אל האולם הקבלה.

חיכיתי לתרמיל שלי, עטוף בשק השחור נגד גשם שקיבל את הכינוי "שק גופות", כי תמיד הזכיר לי את השקים בחדשות שמראים את מד"א בסיום המלאכה.

לאחר בדיקה חפוזה שהכל ישנו, העמסתי על הגב והמשכתי אל השער שהחרדים יצאו מימנו קודם לכן. בדרך שמתי לב שהבחור הארגנטינאי שישב לידי בטיסה עוד מחכה למזוודה שלו עם האחיין שהיה בדרכו למבחני כדורגל של מכבי חיפה. באתי להפרד, ואיחלתי לו דרך צלחה. חיוך קצת מעוך, עייף למדי מהטיסה.

"שיהיה גם לך המון בהצלחה" הוא אמר לי, עייף.

לא, לא עייפות. יאוש.

הכרתי אותו במקרה בטיסה, כי הייתי די מסוחרר מכל הג'ט לג והחוסר שינה שגם ככה קיבלתי במתנה מהכיסאות הארורים שמדריד הכינה לאורחיה - מעקה שחוצץ בין הכיסאות, בלי אפשרות לשכב ולתפוס תנומה בכלל.

בהתחלה לא דיברנו. לאחר מכן, ביקשתי מיץ תפוזים מהדיילת, אבל כנראה שלא אמרתי טוב את המילה, כי הוא ישר קלט ואמר את זה נכון בשביל לחסוך את חוסר ההבנה.

הוא נולד בארגנטינה, ועלה לעשות גרעין נח"ל. יותר מאוחר חזר לארגנטינה, למד רפואה וכיום הוא גר שם, אבל נראה שיותר חי פה. ידע על המצב הפוליטי, מי נמצא באיזה מפלגה ולמי יש מה להגיד. אם בכלל. בכל מקרה, יותר ממה שלי יש להגיד זה בטוח.

אין לשום מפלגה באמת דרך ישרה, חוץ מלחבר'ה של מר"צ. היחידים שמציעים את אותו פתרון לאורך כל השנים, פועלים ללא דופי למען כל אותם נושאים חברתיים ולעולם לא תמצא אל חבריה בדל של שחיתות!

אבל הם לא קצת קיצונים? איכשהוא תמיד הם נקשרים לי לשמאל קיצוני.

מצד שני, שפתאום כולם נהפכים למרכז חסר אימרה אמיתית ועמוד שדרה, כל סטייה הופכת לקיצונית, לא? כך טען.

הבחור היה ביאוש של דרך ארוכה. עדיין היה אפשר להרגיש שיש בו להט, ודיבר באמון אמונה על זה שדמוקרטיה צריך לעשות כל הזמן ולא רק פעם בארבע שנים לזרוק איזה חתיכת דף לקלפי - והבחור גם היה שחוק. היאוש מתגבר אצלו על הלהט, והאור שלו בזמן שנפרדנו עוד הבהב בהבזקיו האחרונים בחלל אולם המזוודות, היבהובים חיוורים כאלה על החליפות השחורות שעמדו מקודם לידו והוא כל כך סלד מהם.

נכנסתי לאולם הקבלה.

כבר 5 שנים שלא נכנסתי בו מהצד של הנוחתים. איזה אושר פתאום לראות את המשפחה! קצת מבוכה כזאת של צחוק עם הזקן הגדול שגדל לך בטיול.

באוטובוס שמעתי על הסדרת פיגועים נגד שגרירות ישראל בעולם, ואווירת פחד מעיקה כזאת עלתה נוכח זה.

הייתי עייף, אבל עוד לא יכולתי לישון. רציתי אוכל אמיתי של בית, רציתי לראות איך בוקר מתחיל בישראל, רציתי לשמוע מה קורה. פתאום הכל חדש, מסקרן.

בינתיים המשפחה התחילה להתפזר לעיסוקיה, והדלקתי את הטלביזיה. מהדורת הבוקר (בעברית!) שטפה את המטבח בכל תקציר הדמים שהתחולל בימים האחרונים – אנשים נהרגו בתאונות דרכים, מישהו דקר את חבר שלו, אסד טובח בעם שלו, האיראנים צוחקים על האוייב המסתורי של הישראלים.

אנשים שהתראיינו מדברים עד כמה הממשל חרא. המדינה חרא. המצב חרא.

בינתיים עוברים לפרסומות, יש איזה תוכנית חדשה בסגנון כוכב נולד – עוד צעצוע חדש שאנשים התמכרו לפרסום העיוור, מוכנים להשפיל את עצמם מול עדשת המצלמה הצמאה. ובינתיים עוד איזה בחור, פנים מוכרות, מדבר בביטחון לצופים. מרגיש מלך העולם מכך שכולם מחכים לשתות את מוצא פיו. נהנה לראות אנשים שצמאים לפרסום, באים להתחנף אליו בשביל מעט מהאור הקדוש. מניצנוץ עדשת המצלמה.

ולפתע יאוש מתחיל לעטוף אותי – איך אני יכול להתחרות כמדריך מול זה? בלי קסמים טכנולוגים, בלי עדשת מצלמה ותרכיז של מפורסמים. בסך הכל אני חמוש באיזה לוח מחיק ומשהו לדבר עליו. אני נזכר בכל השיחות שלנו נגד זה. סלידה עמוקה מהטלביזיה, שנאה יוקדת וטהורה מול חברות הכבלים והמדיה שמזריקות לנו כמו באינפוזיה תרכיז של אלימות ואור זרקורים.

אבל אסור להתייאש.

אני לא אתן ליאוש של כולם לנצח אותי! כי אחרת נמות. בלי בדל מתאורת הזרקורים.

אחרת... איך נתאר לעצמנו עולם פחות עצוב ממה שהוא ככה?

מקום שנוכל ללכת בו עם שמש בכיסים...

ומעל גגות הכוכבים, הזמן יעמוד מלכת

וכל איש יפגוש את בחירת ליבו,

יזכה להאמין שוב שניתן לברוא את גן העדן!

בדרך העולה להר הסרו קסטיו, צ'ילה 2012

איזה קור! איך כבר השתחררתי, ועדיין כל כך קר? זה אמור להיות נחלת השירות שאי אפשר לתחמק מימנו. הידיים מוצמדות אחת לשניה, ואני מנסה לנשוף ביניהם. צריך רק להזהר שהמכנס לא יעלה עוד בטעות על המדורה. אכן, קר באצבע הגליל. 

שבוע לפני השיחרור, ונכנסו לתוך הלילה בנחל צין שמתחת לשדה בוקר. לא חישבנו את הזמן הליכה טוב, ובאזור שידם של הפקחים חזקה למדי, לא טוב להסתובב מעבר לשעות התנועה שהוגדרו בשמורה. הלכנו עוד שני קילומטר מחורשת הצפצפות של עין שביב והגענו לחניון לילה שכבר אוכלס במכיניסטים (הצעירים) של מכינת עמיחי. בהתחלה הם עשו כל כך הרבה רעש שחשבנו שהם איזה טיול של ישיבה רוויית ראבק, אבל כאשר שמענו צחוק וצעקות של כמה בנות שם, העניין נפסל ישר והשותף לדרך הלך לבקש מהם סוכר לתה של הערב. בינתיים מצאתי איזה פינה צדדית בחניון והתחלתי לחפור תעלה קטנה כדי למקם את המדורה, אבל עם כל חפירה הרוח העיפה חופן עפר לתוך הפרצוף שלי. קצת מיגון, קצת אקרובטיקה והלהבה נדלקה. אדרבה, אפילו גפרור שני. 

קמתי באמצע הלילה, למדרון שנשטף באורות מעמק החולה. בהתחלה היה די חם, אבל לאט לאט העסק ירד בהדרגה. נקמת השק"ש, יגידו יודעי חוכמת דבר למי שדחס עד חורמה את השק לתוך התרמיל שלו עד שלעולם לא יוכל לחזור לצורתו החלקה והמקורית. נעטפתי בחולצה הארוכה שנימנמתי עליה, וניסיתי קצת להתעפץ בין החלומות. איזה קור, והסחבק ליד ישן עמוק כמו דוב קוטב. מה אכפת לו, קצת אוגר שינה לפני שיצא לקצונה. 

התחלנו את העליה לחוד עקב, נראה לי שזאת פעם ראשונה שהייתי ממש בחוד. תמיד עברתי לידו, ובאמת שמוזר שמעולם לא עליתי. הוא צריך מחרתיים ללכת לעשות טופס טיולים יוצא מהגדוד, עוד שבוע נגיע ביחד ללטרון ונגזור את החוגר. אחרי זה, אצטרף לחבר שעושה קטע על שביל ישראל בצפון. לפתע נראה לי משעשע הסגירת מעגל - שבוע לפני הגיוס עשיתי יומיים לבד בשדה בוקר, והטיול האחרון של הקומונה לפני הגיוס היה לאצבע הגליל. עוד שניה אני משתחרר, ואני שוב מסתובב באותם מקומות. 

ירדנו מתחת לרמות נפתלי, לתוך בקעת יחמור. כל ההרים שם, החצר האחורית של לבנון בשטח ישראל, נקראים על שמות של איילים, יעלים ועוד כמה מפריסי פרסה דומים. לפתע אני שם לב לאלה אטלנטית ענקית שניצבת סמוך לשביל. גם אז, מלפני שלוש שנים היא הייתה ערומה מעלים, התכרבלנו כאן ביחד מפני הקור בלילה האחרון שלנו כקומונה. השתחררתי רק מלפני כמה ימים, ושוב אני עובר ממש לידה. הפעם בתור אזרח למהדרין. 

יום ראשון אני עולה על המטוס ונוחת אחרי 14 שעות בבואנוס איירס, ארגנטינה, דרום אמריקה. 

השתחררתי, והתרמיל קורץ חזק מדי בזווית העין. 

פרט צעיר של גמל שלמה, עושה הפגנת נוכחות לקהל בנחל דישון.