אבא ישב בסלון, ראה טלביזיה אחרי עוד יום עמוס של סידורים לקראת החזרת סבא מבית החולים. באתי לשאול אותו משהו, כשבדיוק שהתחילה כתבה בטלביזיה על סמארטפון חדש של סמסונג שיצא היום לשוק.

"המכשיר החדש, גרסת Galaxy S3 מכניסה שיפורים מהותיים מקודמיה. לראשונה ניתן הפיתרון לבעיית הצבע המתקלף בשולי המסגרת של המכשיר!” קרא הקריין בהתלהבות אין קץ עד שממש בא לך להוריד לו סטירה.

נכון שכל נושא ההתעסקות המוגזמות בסמארטפונים אינה מנת חלקי, אבל לראשונה היא הצליחה להביא אותי ממש לרמת בחילה.

הרי תגיד לי כתב יקר, האם עכשיו פינת המקדש שלך שלמה – ברגע שהצבע חדל להתקלף לה בשוליים? האם זה באמת מצריך דיון ערני קרוב לדקה עם צרכנים טיפשים שלוטשים עיניים ליום ביאת המשיח בדמות המסגרת המסוגננת? נכון שהציבור מטומטם, אז הציבור ישלם – אבל עד כמה אפשר להיות מטומטם?

מלפני כחודש הייתי בהשתלמות בבאניאס. מדריכים מכל הארץ התקבצו לשבוע, בשביל ליישם את גזרת משרד החינוך שמחייבת את העוסקים בהדרכת טיולים לעשות קורס של שבוע ושעולה לא מעט, בשביל לקבל את האישור (להלן, אישור קמפוס עבור תו תקן – בהגייה המלאה) להדרכה בגולן ועמק החולה. בכל מקרה, יאמר לזכות ההשתלמות שהיה מוצלח ומעניין ביותר.

עכשיו לנקודה.

ישבנו ליד הבניאס קבוצה של כעשרים מדריכים -כל אחד עם הרקע שלו ומדד העקרונות שנמתח על פני סקלה רחבה מאוד. לפתע עברה לידנו קבוצה, וילדה בסביבות גיל חטיבת ביניים הלכה עם IPAD ופשוט הסתכלה על מה שקורה סביבה דרך המצלמה במחוברת למסך.

אולי הבעיה שמאז השנת שירות שלי, נכנס כל העולם הדיגיטלי הזה לחיי היום יום שלנו במרתון אגרסיבי, יותר מכפי שהיינו מוכנים. בתקופת השנת שירות, אי שם בעבר הרחוק של 2007-8, רק מעטים דיברו בכלל על המושג הזה שנקרא אייפון, ואז עוד היינו בטוחים שהמצב נוראי. שאר החבר'ה לא התרגשו יותר מדי מהעניין, והרגיעו אותי שזה לא דבר חריג ואין מה להתרגש. רואים הרבה כאלה.

נשבר לי מסביבה צרכנית כושלת. 

פעם אחר פעם, אתה שואל את עצמך איך אותם יזמים ובעלי הון, מכתירים את עצמם כמשיחים המביאים לנו את בשורת הקדמה והגאולה - אבל בלי עניין קלוש בהשפעה שלהם. בשיטחיות שהם מייצגים בשם בצע כסף. כל פעם זה להיגרר לדיון האם זה מתוך חוסר מודעות לחייהם או חוסר אכפתיות? ואולי בכלל זה לא הם. זה כולנו, תרבות שלמה שמניחה את הכתר על אותם ראשים שמנווטים אותה בדרך אובדנית עבור שום דבר שווה לחיות למענו, ואין דבר שיותר מגדיל את ה"כלום הזה" מלצקת לתוכו "עוד מנת כלום"  - ומאיר אריאל ידע לכתוב את זה בצורה יפה , ובמיוחד אחרי ניתוח מוצלח שנעשה לו מלפני כמה שנים (כאן)

סס-כחול בנחל פיארן שבבקעה