אולי זה פשוט שכל מילת אהבה שלי כלפייך רק מחזקת את חוסר הביטחון שלך בקשר שלך עם בעלך?

זה מה שחשבתי עכשיו, צהרי יום ראשון, כמעט שנה אחרי אותו מכתב גורלי... ילדה חמודה שלי.

כבר עברה כמעט שנה, כבר יש לי מישהי אחרת 4 חודשים. בחורה בת 22, מתוקה ברמות שלא ייאמנו, אוהבת אותי, אוהבת רומנטיקה, ביתית כזו. בבקרים אחרי הלילות שלנו ביחד, אני אוהב לשמוע ולראות אותה מתעוררת כמו חתלתול קטן שמתפנק ולא רוצה עדיין להתעורר. מיצי קטנה שלי...

ועדיין, אני מוצא את עצמי חושב עלייך המון, יותר מדי, ילדה יפה שלי. מי שקורא את הבלוג שלי כבר בטח משועמם מהתחת, כבר אומר לעצמו "מה לעזאזל יהיה עם הבחור הזה, מתי הוא כבר יבין שממנה לא ייצא לו כלום?..." אז לאלה שחושבים ככה אני רוצה רק לאחל שלעולם לא יתאהבו ככה בבחורה, במיוחד בבחורה כמוך.

אני חושב עלייך כמעט כל הזמן, ילדת פלא שלי. מאז אותה חתונה בקיץ שכל כך חששתי להגיע אליה ולראות אותך, ושאחריה כתבת לי מכתב עצוב כל כך, שלאחריו לפחות הגדרנו לעצמינו שאנחנו כבר לא כועסים אחד על השני, פשוט מתגעגעים. בניגוד לכל דיעה שפויה, אני כל הזמן מדמיין אותנו ביחד. איזה רומנטיקה הייתה יכולה להיות שם. אלוהים, המיטה הייתה בוערת, אני הייתי בוער כמו שלא חשבתי בחיים שאני יכול לבעור מרוב אהבה ותשוקה למישהי. ואת? את היית נהנית כמו שבחיים שלך לא נהנית... כי אין דבר יותר מהנה מלעשות אהבה עם מישהו שפשוט מאוהב בך וחושב שכל דבר שאת עושה, כל חיוך שלך – הכל זה קסם.

אני לא יודע, אני חושב שאני מאוהב בלהיות מאוהב בך. זה נשמע מגוחך וסתום, אבל כנראה שזה מה שזה. שנה שלמה שלא ראיתי אותך, והדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו כשמזכירים אותך הוא "הלוואי והייתי יכול לחבק אותה עכשיו, הלוואי והייתי יכול לראות את החיוך שלה מכוון אלי..."

אז זהו, שלפני כמה ימים שלחתי לה מייל. אני מתכתב איתה בערך פעם בחודש מאז הקיץ, ככה לשאול מה שלומה. שלחתי לה משהו חמוד לגמרי, איזה קליפ שמזכיר ימים עתיקים יותר, כשרק הכרנו באוניברסיטה העברית. בחיי ששלחתי את זה רק בגלל שאני מתגעגע, ובגלל שכבר חודש כבר לא התכתבנו, וחשבתי שזה ימצא חן בעיניה. היא לא ענתה לזה, וידידה שלי (שבקשר איתה) אמרה לי שהיא קצת התבאסה לקבל את זה ממני, ושזה רק תסכל אותה עוד יותר (בנוסף לעובדה שהיא יודעת שיש לי חברה עכשיו...). עכשיו דיברתי עם ידידה טובה אחרת שלי, מישהי שאתה יכול לסמוך עליה שהיא רק לצידך ולא חושבת על כלום חוץ מעליך בכל מה שקשור לסיטואציה הזו. היא אומרת לי "שמע, אולי היא מנסה לרמוז לך שהיא בעצם לא רוצה ולא יכולה להתכתב? אולי היא מנסה לומר שהיא לא רוצה יותר להיות בקשר?"... ואני יודע שהיא כנראה צודקת.

אני מנסה לייפות את זה, מנסה לומר לעצמי שזה בא ממקום של אהבה, של געגוע, אבל אי אפשר לברוח מהמציאות. היות ואני סטודנט לרפואה, מלמדים אותנו שהמשמעות הקלינית היא הכי חשובה. המשמעות "הקלינית" של המשפט הזה, תהפוך אותו איך שלא תרצה, היא שאני כנראה צריך לומר לה שלום ולא להתראות.

ואני לא יודע אם אני מסוגל. פשוט לא יודע. מה אני אעשה בלי המלאכית הבלונדינית המתוקה הזו שלי? איך אני אתמודד עם החיים בלי הילדה הקסומה הזו שהיתה לצידי כל כך הרבה זמן? אני והיא כל כך זקוקים אחד לשני, כל כך אוהבים לאהוב אחד את השני, כל כך זורמים אחד עם השני וכל כך אוהבים לדבר ולהקשיב אחד לשני, וסתם להיות חברים, ולדעת שאנחנו שם אחד בשביל השנייה לנצח.