למרות שלא תכננתי להישאר בבית ולמרוח את הזמן, זה מה שקרה. העין שלי התנפחה למימדים עצומים (אימא שלי קוראת לי בצחוק 'שודדת הים'). אני נמצאת במצב שלי חצי שכיבה וחצי ישיבה על המיטה ואיתי הלפטופ, ידידי הנאמן.

אין לי הרבה חשק לעשות שיעורים ועדיין אני מוצאת את עצמי שקועה ברומנים שאין לי ברירה אלא לקרוא. אז הנה אני קוראת שוב את The Great Gatsby ומנסה להעמיד פנים שהוא מעניין כפי שהיה בפעם הראשונה שקראתי אותו.

יש לי לא מעט ייסורי מצפון על הימים שאני מפספסת, גם בגלל שאחר כך יהיה לי קשה להשלים את החומר וגם בגלל שבכלל לא תכננתי את הדלקת הנוראית הזאת.

עוד דבר שעולה בדעתי כשאני חולה - לאף אחד לא אכפת חוץ מהמשפחה שלי. אין אף אחד אחר שבאמת מעניין אותו מה שלומי. משום מה זה מעציב אותי דווקא כשאני חולה. בשאר הזמן אני מצליחה להדחיק את הבדידות, ומה גם שבשאר הזמן אני עסוקה ואין לי פנאי למחשבות.

בא לי חיבוק.