עברה כבר חצי שנה מאז הפעם האחרונה שעידכנתי את הבלוג.
מה קרה מאז?
-סיימתי את התיכון. עד לא מזמן זה היה בלתי נתפס. ב-1 בספטמבר הרגשתי מין ריקנות כזאת. שנת לימודים חדשה התחילה, ואני כבר לא אקח בה חלק.
אין יותר הפסקות, אין יותר טיולים שנתיים ופעילויות של ביה"ס, אין יותר מורים, אין יותר שיעורים ומבחנים, ואין יותר צחוקים עם כל הכיתה והחברים מהשכבה.
12 שנים של לימודים, גם ביסודי וגם בתיכון, ועכשיו? זהו, זה נגמר.
היו לי 12 שנים נפלאות, אבל בתיכון באמת שעברתי כ"כ הרבה... ולשמחתי ומזלי פתחתי את הבלוג די בתחילת התיכון (כיתה ח'), אז הרבה מהדברים שעברתי, גם אם השטותיים ביותר, מתועדים בין דפי הבלוג. אני קצת מתחרטת על כך שלא המשכתי לכתוב באדיקות גם בשנתיים-שלוש האחרונות, אבל לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. יש לי את כל הזכרונות מתועדים בראש ובתמונות :)
-מחנה קיץ אחרון בצופים. המחנה האחרון שלי היה גם המחנה הראשון שבאמת לא היה לי חשק לצאת אליו. כבר כמעט שנתיים שלא היה לי כ"כ כיף בצופים כמו בעבר, ולא הרגשתי שייכת. אז שנה שעברה עוד הייתי בכל המחנה. השנה לא. אחת החברות הכי טובות שלי התגייסה יום אחרי שהמחנה נגמר, ולא היה לנו מתי לטוס איתה לחו"ל. אז התארגנו עוד 3 בנות, ועשינו הפלגה של 4 ימים לקפריסין וטורקיה. יומיים מההפלגה היו על חשבון המחנה. ואז הגעתי ליומיים, ירדתי הביתה וחזרתי ליום אחד עם החניך, חזרתי איתו הביתה, וחזרתי לקחת חלק בטקס פרידה מהשכבה שלי, שכבת השמיניות. אני מאוד אוהבת את תנועת הצופים ולא מתחרטת על כך ש"בזבזתי" כ"כ הרבה זמן בשבט. אבל לצערי הרב הסוף היה קצת אחר ממה שרציתי שיהיה.
-טיסה לגרמניה. לרוב אחרי התיכון נוסעים עם חברים לחו"ל. אז גם אני התחלתי לתכנן עם החברות טיסה לחו"ל, אבל בסופו של דבר זה לא בדיוק הסתדר, והחלטתי לטוס לבד. טסתי לגרמניה, לבקר חברה שהכרתי שנה קודם לכן במחנה קיץ בספרד.
הייתי אצלה 3 שבועות. היה ממש נחמד. היא גרה במקום שהוא די חור, בצפון גרמניה, במקום שקר בו גם במהלך הקיץ. אז הרבה פעמים נשארנו בבית בלי לעשות כלום, ולא טיילנו הרבה כמו שרציתי. אבל היה לי כיף לראות אותה, וגם היה נחמד להיות סוג של לבד בארץ זרה.
-התגייסתי! אז לפני כמעט חודשיים, גם אני הצטרפתי לשורות צה"ל. הייתי אמורה להתגייס בכלל ביולי, אבל הזיזו לי את תאריך הגיוס כ"כ הרבה פעמים... בסוף התגייסתי לקראת סוף אוקטובר. אחרי שנה וחצי שנלחמתי להגיע למיונים של מדנ"ית בסיס (מפקדת בגדנ"ע), ואחרי שעברתי גיבוש לוחמות (אבל חתמתי וויתור בסופו של דבר), קיבלתי תפקיד שבכלל לא שמעתי עליו. משקית מטה.
יום הגיוס עצמו היה קצת טראומתי. כל הבכי והחיבוקים בבקו"ם, שרשרת החיול שלא נגמרה (ועוד השאירו אותנו לראות שעה וחצי בופור כי היה תור ארוך לאפסנאות!), קבלת המדים, ההגעה לבסיס הטירונות, ופתאום צריך לעמוד בזמנים...
הטירונות עצמה הייתה הזויה לגמרי, ועברה לי מהר מדי. עשיתי טירונות בבט"ר ניצנים (הייתי בכיתה 4, מחלקה 1, פלוגת ד'רקון).
עשיתי טירונות 01. זו טירונות שאמורה להיות קלה מאוד, אבל להרבה בנות היה די קשה. לי אישית היה קל. בכל זאת, 9 שנים בצופים זה לא בא ברגל ;) האוכל לא היה כ"כ נורא, המקלחות המשותפות והשירותים ממש לא הפריעו לי, והשינה באוהלים דווקא הייתה מהנה (חוץ מבלילות של הגשם). היינו המחלקה הכי גדולה בפלוגה (60 בנות!), ובאמת שעם רוב הבנות אני יכולה לומר שהסתדרתי מצוין. יש קבוצה די גדולה של בנות שאני בהחלט אשמח אם אני אצליח לשמור איתן על קשר לאורך זמן.
וכמובן, שכמו תמיד, אני איכשהו מצליחה להיפגע. ביום המטווחים הראשון הייתי כוח חלוץ (הכוח שעוזר לסמלת לסדר את הציוד בבוקר ובערב). בקיצור, שעזרתי לסמלת בערב לפנות איזה שולחן מתקפל, היא בטעות סגרה את הרגל של השולחן על היד הימנית שלי. למזלי לא קרה משהו רציני, והייתי אח"כ שבוע וחצי עם תחבושת אלסטית על היד.
לא ממש השתנתי במהלך שלושת השבועות של הטירונות, אבל כן למדתי משהו בכלליות, וגם על עצמי.
לטירונות הגעתי עם רצון להראות את עצמי, לבלוט, ולהיות מצטיינת.
אבל מה לעשות שאין לי אישיות של מנהיגה, ובד"כ במקומות חדשים וסיטואציות לא מוכרות אני דווקא נוטה להתבייש ולא להראות את עצמי. לפחות לא בהתחלה.
אז ביומיים הראשונים באמת לא ממש התבלטתי. אח"כ זה כבר קרה לבד. לא עשיתי איזה משהו מיוחד, פשוט נהנתי מכל החוויה הזאת של הטירונות, והייתי אני. התנדבתי (אם לא תתנדב, יבחרו בך גם ככה), עזרתי לחברות (כי כשאני אצטרך, הן אלה שיהיו שם כדי לעזור לי), השתתפתי בשיעורים (כי אני זאת שמרוויחה מהידע), צעקתי בכל הכוח "כן המפקדת!" והייתי החיילת הכי מורעלת שאני יכולה להיות.
סביר להניח שהייתי כ"כ מורעלת בטירונות, בגלל שידעתי שזאת הפעם היחידה במהלך השנתיים שלי בצבא, שאני באמת ארגיש שאני עושה צבא "כמו שצריך".
בכל מקרה, הרבה בנות מהמחלקה היו בטוחות שאני זאת שאקבל מצטיינת מחלקתית ו/או מצטיינת כיתתית. אבל זה לא קרה. ואני לא מצטערת על זה. כי זה באמת לא שווה כלום, לעומת העובדה שחברות שלי אמרו לי שאני הייתי הילדה הכי אמיתית בטירונות, שלא הייתי צבועה (היום שם כמה כאלה), שהיה כיף איתי, ושתמיד עשיתי דברים מרצון ולא כי הייתי חייבת. ובנוסף לזה, בטקס השבעה הסמלת אמרה שאני שפיצית, המ"מ אמרה שאני נותנת יותר מ-100%. בחוות דעת סוף, המפקדת שלי כתבה לי שאני תמיד עם חיוך על הפנים, נותנת מעצמי, ושהיא נהנתה להיות המפקדת שלי.
באמת שאני רוצה לחזור לטירונות! המפקדת שלי הייתה מדהימה, הבנות היו אחלה....
עכשיו אני בסדיר. יומיות מצריפין וסובלת מכל רגע. האנשים בלשכה אחלה, אבל זה לא התפקיד שאני רוצה.
אז חפרתי קצת על הטירונות. לא נורא :)
והנה כמה תמונות מהאירועים הללו:
תמונות מהנשף סיום של התיכון:
מחנה אחרון בצופים (תמונה מהטקס פרידה מהשכבה שלי- שכבת שבתאי):
גרמניה:
ברלין
עם קטרינה.
עם ניל (Neele), החברה אותה ביקרתי.
גיוס!!!
בבקו"ם עם מאי שהתגייסה איתי באותו תאריך :)
"הנשק פרוק, בדוק ונצור המפקדת!" (נא לא להתייחס לאיך שאני נראית עם המדים. מדי ב' זה דבר מכוער. תודה.)
"ערב טוב ניצנים!" שעת שקיעה בניצנים (ניצנים ונהנים!).
וזו כבר תמונה מהסדיר.
אני לא אחזור לכתוב פה באופן יום-יומי, אבל אני אשתדל מאוד לפחות פעם בשבוע-שבועיים. לא מתכוונת לנטוש שוב :)
"כל סיום הוא התחלה חדשה"- סיימתי את התיכון, את תקופת הנעורים, והתחלתי תקופה חדשה, את הצבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
