תלתן

למרות שעבר חודש מאז, זאת החוויה הכי טובה ומשמעותית שהייתה לי השנה.

כ"כ נהנתי, ואני מתה לחזור לשם, רק חבל שאי אפשר...

יום ראשון (20/1): לאחר ששינו כמה פעמים את שעת ההגעה לביה"ס, הגעתי ב-11 ורבע.

בביה"ס פגשתי חברים וחברות, ואת המדריך שכבה שלי (ציקי), שהביא לנו מכתבים.

כמובן שרק בסביבות אחת יצאנו לדרך.

צילמתי תמונות באוטובוס, ועצרנו בקניון M הדרך. אכלנו שם, ואחרי 20 דקות חזרנו לאוטובוסים.

הגענו לגו'ערה. כבר ממבט ראשון לא מצא חן בעיני הרוב שיש גדר תיל מסביב לבסיס, והרצמן כבר נכנס לסרטים "זה כמו בשואה!" ודברים בסגנון.

ירדנו מהאוטובוס, לקחנו את התיקים הגדולים, ואמרו לנו להתחלק לבנים בנות (ושוב היו את הילדים שהשוו את זה לשואה).

נכנסנו לבסיס, הבנים נעלמו מהעין ואנחנו (הבנות) המשכנו ללכת, עד שחיילת אחת אמרה לנו לעמוד בח'.

חילקו אותנו לצוותים (באקראיות, למרות שיצאתי עם הרבה חברות).

אני הייתי בצוות 2 מחלקה 1, ולמפקדת שלנו קוראים ליאור (החיילת שאמרה לנו להסתדר בח').

מי בצוות: אני, בר, ספיר, אוראל, ברקו, נעה.י., נטע.מ., אור, נועה.ק., ענבל.ד., לי, ענבל.ש.,טל, שירה,עמית.י., מיכל, ליהי, נטע.ש., הדס, שטימלר, תמר, חן.נ.,דפנה, קורל.מ.

(והיו עוד 3 שירדו במהלך השבוע- אורטל, ורד ורוני).

 המפקדת הציגה את עצמה "המפקדת- ואסור לקרוא בשם הפרטי", ונתנה לנו מס' שניות להסתדר בשני תורים.

ככה היא הציבה לנו כל פעם זמנים אחרים, עד שהגענו לחדרים, היא חילקה אותנו בניהם, הכנסנו את הדברים שלנו, ונעמדנו בשני תורים בחוץ.

היא הריצה אותנו קצת בבסיס, והלכנו לקבל מדים.

חזרנו לחדרים כדי לעלות על מדים, והלכנו לאולם.

הכרנו את הסמלת  ("ה-סמלת"), והמ"מ  (מפקדת מחלקה)- הסבירו לנו מה נעשה במהלך השבוע, מה מותר לעשות ואסור, איפה מותר להיות וכו'.

שנגמרה שיחת הפתיחה, עשו לנו "בדיקת בריאות" (בדקו שאין לנו מחלות מדבקות וכו'..), כי הצוות שלנו הוא הראשון בתורנות מטבח. בגלל הגבס לא נתנו לי לעבוד, אז הלכתי לשמור על החדרים (ובסוף יצא ששמרתי שלוש שעות).

במהלך השמירה היה נחמד, אבל בעיקר השתעממתי וכבר חשבתי ששכחו שאני גם צריכה לאכול. אז בסוף שתי בנות החליפו אותי, הלכתי לאכול, וחזרתי לשמור.

בגלל התורנות הצוות שלי הפסיד את טקס הפתיחה ואת החלוקה של התגי קורס.

שהצוות חזר מהתורנות, הייתה לנו שעת ט"ש (טרום שינה). חזרנו לאזרחי, סידרנו מיטות, ונשאר לנו קצת זמן חופשי. נגמרה הט"ש, עמדנו בח' למסדר לילה, ושיחררו אותנו.

"יש לכן 4 דקות להיכנס למיטות, זוזו!"- רצנו לחדרים, נכנסנו למיטות, והמפקדת באה לסגור לנו את האור. כמעט כל הלילה לא ישנתי...

 יום שני (21/1): התעוררנו בחמש וחצי לצלילי Nants ingonyama bagithi Baba   (השיר ממלך האריות- הצלצול של חן).

התארגנו, עלינו על מדים, ושש ועשרים כבר עמדנו בח' מסודרת ליד החדרים.

המפקדת הסבירה לנו שכל בוקר יש מסדר חדרים, אז סידרנו את החדרים כמעט שעה.

אחרי שסיימנו הלכנו לאכול, מפקד בוקר ראשון, והמפקדת הודיעה לנו שהיא לא תוכל להיות איתנו בהמשך היום אבל שהיא תחזור בערב. אז חילקו את הצוות שלנו, ואני הייתי עם צוות מס' אחת- ולהמשך היום הפכנו לכוח 12.

המפקד של צוות 1 (אלכסיי) החליט שאנחנו צריכות לסדר ולנקות את החדרים, שוב.

אז במשך הרבה זמן זזנו בין סידור החדרים לעמידה בח'.  ואז פשוט ישבנו עם צוות 1 וחיכינו שיגידו לנו מה עושים. וסופסוף זזנו ליום שדאות.

בהתחלה המפקד לימד איך עושים פזצת"א (פול,זחל,צפה,אש), אז בגלל שזה הרבה נפילות ולי הייתה יד שבורה, ישבתי בצד עם עוד כמה בנות. הפסקת צהריים, שבה הבנים התחילו מלחמת אוכל, אז כל מפקד עשה לצוות שלו שיחה.

שיעור ירי ראשון- עם המ"מ.

 אחרי השיעור ירי המפקד העמיד אותנו בח' פלוגתית. אחרי עמידה ממושכת ראיתי פתאום באופק את המפקדת שלנו שחזרה, ואני ונטע.מ. (שעמדה לידי) ממש שמחנו.

רציני שעוד שנייה קפצתי עליה מרוב אושר. אחרי שניסו להעביר לנו משחק שלא כ"כ הצליח, המפקדת איחדה מחדש את הצוות ועשינו סקיפינג צוותי,ו שיעור קצר של חייל על הסוואה.

המפקדת הביאה 5 קסדות של חיילים קרביים ונתנה לכמה בנות לשים אותן בדרך חזרה לבסיס, ואני הייתי אחת מהן.

בבסיס היא שאלה אותנו איך היה היום שדאות- היא הייתה חסרה, לא היינו כל הצוות ביחד, הרגשנו לא שייכות.

ארוחת ערב, מפקד ערב, אני נועה.ק. ותמר הלכנו למחסן לקחת מכנסיים אחרים,והלכנו לחפש את הכיתות כי המפקדת אמרה ששם הצוות יהיה.

חיפשנו כמעט רבע שעה את הכיתות.

מצאנו את הכיתה, ונכנסנו באמצע שיעור שהמפקדת העבירה על החיילים החטופים.

באיזה רגע שלא שמתי לב ורציתי להגיד משהו, פניתי למפקדת בשם שלה, וראיתי שהיא הסתכלה עליי אז תיקנתי את עצמי מהר.

היא שיחררה אותנו לשעת ט"ש, מפקד לילה ושעת שינה.

יום שלישי (22/1): שוב קמנו בחמש וחצי, התארגנו, מסדר בוקר, ניקיון.

לפני ארוחת הבוקר המפקדת לקחה אותנו לאזור תצפית ממש יפה, ועשתה לנו התעמלות בוקר. המשכנו את ההתעמלות במגרש בגלל הרוח שהעיפה לנו את הכובעים, ובאמצע התחיל לרדת גשם. ממש נבהלתי שהגבס יירטב לי, אז צעקתי "ליאור, מה אני עושה עם הגבס?!". המפקדת תקעה בי מבט, אמרה לכל הצוות לעמוד מול חדר האוכל, ולי היא קראה הצידה. התנצלתי על זה שקראתי לה פעמיים בשמה הפרטי, והסברתי שהיום זה באמת היה מתוך לחץ ובלי כוונה. היא נתנה לי עונש- לכתוב 20 סיבות למה לא קוראים למפקדת בשמה הפרטי. שהיא הלכה פשוט התחלתי לבכות. בזמן ארוחת בוקר הייתי במצב רוח גרוע ביותר, וככה זה המשיך במסדר הפלוגתי, ושלי מהצוות שאלה אותי מה קרה התחלתי לבכות שוב.

אחרי המסדר הפלוגתי נכנסנו כל הצוות לאולם. המפקדת והמ"מ דיברו כל אחת בתורה, ואז המ"מ קראה בשם של כל אחת, ואותה ילדה הלכה למפקדת ששמה לה את התגי קורס בכותפות. שהיא קראה לי באמת חשבתי שאני אבכה שוב.

בזמן שהמפקדת שמה לי את התגי קורס השפלתי את המבט לרצפה והקשבתי למה שהיא אמרה לי. היא אמרה לי כל הכבוד על זה שאני עושה הכל למרות הגבס, ושהרבה בנות היו דווקא תופסות על זה טרמפ. היא גם אמרה שמשום מה אני נראית לה בדיכאון היום ושאלה מה קרה, אז ברגע הזה הסתכלתי עליה ואמרתי לה שזה לא חשוב.

"בתור המפקדת שלך אני רוצה לדעת מה קורה לך", אז אמרתי לה שאני אדבר איתה אחרי שיעור ירי. לראות שהיה לה אכפת העלה לי את המצב רוח.

סיימו לחלק את התגים, המ"מ הלכה, והמפקדת פתחה בשיעורי הירי.

בשיעור הראשון למדנו על מבנה הרובה M16.

בהפסקה בין שני השיעורים דיברתי עם המפקדת והסברתי לה שוב שקראתי לה בשם רק מתוך לחץ, והיא פשוט ביקשה שזה לא יקרה שוב.

שיעור ירי שני, המשכנו ללמוד על הרובה, ועוד משהו שאני לא זוכרת.

ארוחת צהריים, שיעור ירי שלישי שבו למדנו איך יורים וגם תרגלנו (אין אפשרות לירות באמת ברובים של תרגול).

ארוחת ערב, והלכנו לאחת הכיתות לשיעור. השיעור היה על התפקידים שבנות יכולות לבצע בצבא. היא ענתה לנו על שאלות והסבירה לנו על תפקידים שלא הכרנו, והיו גם כל מיני קטעים מצחיקים. זה היה שיעור שמאוד נהנתי בו. אחרי השיעור שעת ט"ש, מסדר לילה, ולישון. לפני שהלכנו לישון המפקדת אמרה לנו שהיום המ"מ באה להגיד לנו לילה טוב ולראות שאנחנו באמת הולכות לישון. אז חיכינו לה קצת, וקצת לפני שהיא הגיעה מיכל אמרה "עושים מסיבת הפתעה למ"מ!" ואז בדיוק המ"מ נכנסה... אבל היא לא שמעה, והלכנו לישון.

יום רביעי (23/1): קמנו כרגיל בחמש וחצי. הפעם לא היה לנו מסדר על הבוקר, כי זה היה יום לפני העזיבה, ועשו מסדר תברואה בצהריים.

הלכנו לאכול, ומיד אחרי זה היה מסדר בוקר פלוגתי.

הודיעו לנו שיש גיבושון... אז הלכנו אחרי המפקדת שלנו, והתחנה הראשונה הייתה מסלול ריצה או משהו כזה. תוך כדי המסלול היינו בטוחות שטעינו בדרך.

תחנה שנייה לסחוב קורת עץ במסלול מסוים.

תחנה שלישית לסחוב אלונקות עם ג'ריקנים כבדים עליהן.

תחנה רביעית כמה שיותר כפיפות בטן וסקיפינג.

תחנה רביעית, לזחול על הרצפה עם שכפ"צ על הגב. 

אחרי הגיבושון היה עוד מסדר, שהמכ"ק (מדריך כושר קרבי) העביר לנו תרגילי כושר.

אני לא עשיתי אותם, ועשיתי כאילו. שהתחילו את הסקפיפינג (ריצה במקום) הצטרפתי. המכ"ק אמר שמגיעים לעשר צריך לרוץ קדימה, ושמגיעים לאפס קופצים ואומרים "ג'וערה-נשבענו לאהוב". שעשינו את זה כל הפלוגה יחד עם המפקדים, המ"מים, והרס"פ, הרגשתי שאני חלק ממשהו טובJ.

אחרי המסדר המפקדת הובילה אותנו לכיתה, והעבירה לנו שיעור.

השיעור היה על החיילות (חיל רפואה,חינוך ונוער וכו'), ועל הדרגות בצה"ל.

אחרי השיעור חזרנו לחדרים למסדר תברואה (זאת אומרת ניקיון יסודי לחדרים, כולל אבק בחלונות..). עליתי על מיטה עליונה כדי לנקות חלון, אבל לא הצלחתי לרדת. שניסיתי לרדת נתקעתי בין שתי המיטות (הן היו צמודות), אז המפקדת ראתה את זה ובאה לעזור לי לרדת, אז פשוט קפצתי.

ארוחת צהריים, שאחריה היה לנו שיעור מור"ק (מורשת קרב) עם המ"מ.

לקחו את כל המחלקה והושיבו אותנו בשני תורים ארוכים מחוץ לאולם.

המ"מ הגיעה, ואמרה לנו לעצום עיניים, ולדמיין שאנחנו נמצאים עכשיו בדיוטי פרי בשדה התעופה, עולים על המטוס שלוקח אותנו לפריז, מתיישבים על הכיסאות...

ואז היא הפסיקה לדבר, והיה שקט לשנייה והמפקדים הופיעו בריצה וצרחות מאחורי האולם עם הרובים שלהם, ואמרו לנו "זאת חטיפה! כנסו לאולם!".

נכנסנו קצת בפאניקה בהתחלה (לפחות אני), והתיישבנו. המ"מ התחילה להעביר את השיעור עם הצגת הנושא וסרטון או שניים (הנושא: מבצע אנטבה), עד שכבר ממש הפריעו לה והיא רק סיפרה את מה שהיה, בלי כל מה שהיא תכננה.

רק יצאנו מהאולם, נשמעה אזעקה. רצנו מהר מאוד לחדרים. זה היה תרגיל, אבל זה בכל זאת היה מפחיד לשבת בחדר, אסור לדבר ולצאת מהחדר, ולא יודעים מה הולך בחוץ.

אז התחלנו לשיר ולאכול חטיפים, עד שהמפקד של צוות אחד נכנס וצעק עלינו.

ובכל זאת המשכנוJ .  אחרי שנגמר התרגיל, המפקדת אמרה לנו לעבור לחדר השני של הצוות. היא הסבירה לנו שיש עומס קור, ושאסור להיות מחוץ למבנה סגור, אז ישבנו והיא הסבירה לנו על רוח צה"ל וערכי צה"ל, ושאלה אותנו מה הערך שהכי חשוב לנו.

אמרתי שממש לאחרונה למדתי שבאמת חשוב לי הערך של "היה אתה עצמך". (ערך שלמדתי בעקבות המיונים למשלחת לארה"ב של הצופים).

אחרי השיעור הלכנו לאכול ארוחת ערב, שלאחריה קצת התחרפנתי... התחלתי לרקוד ולשיר עם קארין מחוץ לחדר אוכל.

המפקדת אמרה לנו שאנחנו בתורנות מטבח מחר בבוקר, ושהיא נידבה אותנו כי היא ידעה שאנחנו בוגרות ונסכים.

שיעור ירי אחרון שהעבירה המ"מ,  ובמהלכו התקשרו אליה כ"כ הרבה שהיא אמרה "מה אני הרמטכ"ל שמתקשרים אליי כ"כ הרבה?" וזה הצחיק אותנו אז צחקנו, ואז היא צחקה גם.

אחרי השיעור היה לנו מסדר סיום.

המפקדת הורידה לכל אחת את התגי קורס ואמרה לה איזה משהו אישי.

לי היא אמרה שהיא גאה בי על כל מה שעשיתי במהלך השבוע, ושהשקעתי למרות הגבס, ושאפילו דברים קטנים כמו הקפיצה מהמיטה העליונה גרמו לה להיות גאה בי. התחלנו כמה בנות לבכות בהמלך הטקס...

חילקו תעודות למצטיין צוות, מצטיין מחלקה, וחניך מחלקתי למופת.

אחרי המסדר הייתה לנו שעת ט"ש, מסדר לילה אחרון, והלכנו לישון.

המפקדת באה והודיעה לנו שהפעם הרס"פ (אפרת) תבוא להגיד לנו לילה טוב.

יום חמישי(24/1): יום אחרון. קמנו כרגיל, מסדר בוקר אחרון, לקחנו את התיקים ושמנו אותם עם כל השכבה, והלכנו לתורנות מטבח.

סידרנו את האוכל, והגיעו לאכול. היינו שם איזה שעתיים, וסיימנו לנקות ב-38 דקות!

המפקדת כל הזמן חיפשה תפקידים בשבילי שלא כרוכים בלהרטיב ידיים ><

אחרי התורנות מטבח הלכנו למטווח ירי.

לקח זמן עד שהגיע התור שלי להיכנס למטווח, אבל נכנסתי.

כל אחד התמקם במקום ריק, עשינו מה שהמ"מ אמרה לנו לעשות, והיא אמרה לי שהמ"מ הבן (אדם) יעזור לי. יריתי כדור תחושה, ואז כמה כדורים ברצף.

כולם סיימו לירות, נתנו לנו לקחת תרמילים למזכרת, והלכנו אחרי המפקדת שלי לקחת את המטרות שלנו. לא פגעתי בכלוםXD

חזרנו לבסיס.  המפקדת אמרה לנו שעכשיו אנחנו מחזירות את המדים, והיא רוצה שנסדר אותם בערימות מסודרות. היה כיף לחזור לאזרחי סופסוף.

אחרי שסידרנו את המדים, הייתה לנו הפסקה קצרה, לקחנו את התיקים, והלכנו אחרי המפקדת לשער של הבסיס. יצאנו, והיא פשוט הסתובבה והלכה.

חיכינו כמה דקות, והיא לא חזרה. התחלתי ממש להתעצבן שאחרי חמישה ימים אינטנסיביים ביחד ככה נפרדים, ופשוט התחלתי לבכות (כן, שוב אני בוכה כמו ילדה קטנה...)

אחרי שכל השכבה יצאה מהבסיס, הושיבו אותנו והרכזת שכבה דיברה איתנו, ומאחוריה כל המפקדים יצאו מהבסיס ונעמדו מולנו.

אחת המפקדות אמרה "כל מחלקה לעמוד בח' מול המפקד שלה!".

נעמדנו מול המפקדת והיא אמרה "תספרו 10 שניות לקבלת המפקדת!" ולאחר מכן הוסיפה "וחסר לכן שאחרי זה אתן לא קופצות עליי ומחבקות אותי". באותה שנייה התחלתי שוב לבכות.  ספרנו מעשר, ושהגענו לאחד כל הצוות רץ וקפץ עליה בחיבוק גדול.

התיישבנו במעגל, והיא סיפרה לנו שקוראים לה ליאור (כמו שכבר ידענו), איפה היא גרה ושהיא בת 19 וחצי, ואת הסיבה שהיא ירדה מהבסיס ביום השני להגעתנו.

הצטלמנו (וחבל שלא רואים אותי בתמונה!), ורציתי כ"כ לדבר איתה שנייה בצד, להגיד לה כמה נקשרתי אליה, וכמה שהיא עזרה לי בשבוע הזה... אבל לא היה זמן.

הצטלמתי עם הסמלת ליהי והמ"מ אליאן (שבמשך כל השבוע הייתי בטוחה שקוראים לה הילה או יעל) ועליתי לאוטובוס.

התחלתי לבכות. כבר עוזבים? רק הגענו לשם...

בשמחה הייתי חוזרת הביתה ליומיים בשביל מקלחת נורמלית, וחוזרת לעוד שבוע בגדנ"ע.