זכרון הוא לא משהו שאפשר לקחת מאדם. הזכרונות, הדברים שעברו עלינו, הם מה שמעצבים לנו את האישיות. הם גורמים לנו לפחד מדברים, מורים לנו את מי לאהוב ומתי להרגיש צביטה קטנה בלב.
ואת כל זה אני למדתי רק בשבוע אחד שבו לא עשיתי כמעט כלום – חוץ מלשמוע על עצמי, על אחרים ועל כל השאר.
את הערב של יום חמישי יצא לי לבלות בדירה של דניאל. צפינו בכל מיני תוכניות בערוץ הבידור, על מפורסמים שפעם הייתי בקיאה בהם איכשהו - לפני שהכל נמחק מההארד דיסק שנמצא אצלי בראש.
בין לבין היו שם טלנובלות גרועות שבאו בעסקת חבילה עם שחקנים גרועים, תפאורה גרועה ובעיקר עומס של איפור ונצנצים.
דניאל השתעמם, זפזפ אל החדשות, השתעמם גם מזה ואז המשיך להעביר ערוצים בלי הפסקה.
אחרי שלא מצאנו מה לראות הוא סגר את הטלוויזיה כל כך בעצבנות, עד שהייתי בטוחה שהוא ייפלוט אש מהפה או עשן מהנחיריים.
ישבנו על הספה, בוהים זה בזה תוך כדי פליטות של "משעמם לי" מהצדדים של שנינו, אך אחר כך הגיע הפתרון של פתירת תשבצים.
וכמובן שאני, דנה הטיפשה, חסרת הטאקט או הכשרון(טוב, הם הציגו אותי ככה!) לא הצליחה לפתור שום דבר – וכנראה שאצטרך להתמקד בחידות אינטלקטואליות של כיתה ב'.
לא כל כך הפריע לי שלא ידעתי על דניאל פרטים רבים, כשחושבים על זה. הבנתי שהוא אדם חם ומתחשב,
נדיב ומשעשע. רגיש, מבריק ביכולות החברתיות שלו ואפילו דיי חמוד.
את כל זה הצלחתי להבין מכמה שעות איתו בבית קפה ואחר כך בחמישי, למרות שמעיין הרחיבה קצת(הרבה) בדברים.
בשישי בצהריים, כשהסתכלתי בארון שלי בבית של אמא אורלי, ממש התלבטתי איזו שמלה ללבוש. זו הייתה התלבטות שטחית, או מצדה של מעיין "התלבטות של חיים או מוות", אבל זה בהחלט גרם לי לתסכול מוזר כזה.
בסוף, הגעתי למסקנה שאני באמת לא הולכת לצאת מהבית, ולמרות כל הקור בחוץ, החלטתי ללבוש שורט מג'ינס לבן ואיזושהי גופיה, וישבתי מול תנור חימום כזה כל היום.
זה היה אוליי אחד מהדברים הכיפיים שעשיתי – לשבת בנוח ובאמת לחשוב לעומק בפעם אחת, לבד, בלי אנשים מסביבך.
אחרי כמה דקות, קלטתי שהשפתיים שלי קצת התייבשו מהתנור הזה, אבל התעלמתי מההרגשה המציקה הזאת.
עצמתי את העיניים שלי וחשבתי. בעיקר על מה שעבר עליי בימים האחרונים, על מעיין, על אמא אורלי, על נעמה וגם על דניאל.
את כל האנשים שפגשתי עד עכשיו חיבבתי – וזה בהחלט העניק לי נחת. אחרי שעתיים, התעוררתי לקול הצחוק האירוני של אמא אורלי, שכנראה בהתה בי כל הזמן הזה.
כשהבנתי שבאמת נרדמתי פקחתי את שתי העיניים שלי והתמתחתי, ואז קלטתי איזה מפדח זה נראה – ובפעם האלף להיום, הבלגתי.
לא הצלחתי להירדם ביום שישי בלילה. ישבתי במרפסת עם קערה של קורנפלקס כריות – והשוקולד לא באמת תרם להליך.
שמתי לב, שאחרי שהכריות נמצאות כמה זמן בקערה, החלב הופך לפעמים לשוקו כזה ומקבל צבע חום.
החלב הזה הוא באמת הכי טעים, וזאת תיאוריה מהפכנית בקרב אוהבי הקורנפלקס שקוראים פה.
אבל התיאוריה הזאת הייתה רק דרך להדחיק את שאר המחשבות שהתרוצצו אי שם בראש.
האישה מהמרפסת ממול הסתכלה עליי במבט מוזר ובחנה אותי כאילו יש בי משהו פסול. לרגע חשבתי שהסיפור שלי רץ ברחוב, או לפחות בשכונה – אבל אז קלטתי שאני לבושה בשמלה קצרה למרות שמאוד קר בחוץ והנחתי שזה בגלל זה.
בעלה הצטרף אליה והוא היה קצת עגלגל. שניהם נראו כמו זוג זקנים ממורמרים, לפחות מרחוק.
כשאמא אורלי נכנסה עם כוס תה על המרפסת והתיישבה לידי, מניחה על כתפיי שמיכת פליז אדומה, היא ציינה שהיא מכירה אותם – וכשכמה צעירים היו עושים שטויות ברחוב, ואולי קצת צורחים אחרי שהם חזרו מהקיוסק או מהשווארמה, הזוג הזה היה משתגע – ובקיצור, הם לא העריכו אנשים צעירים מספיק כדי להביע אליהם חיבה.
באותו רגע הרגשתי שבאמת, אבל באמת, אין אמא טובה מאמא אורלי – והמשפט הזה גם נפלט לי מהפה ליד מעיין ודניאל ביום שבת בבוקר, כשמרחנו כמה טוסטים בחמאה.
חשבתי כמה קשה לאמא אורלי. לדעת שאני, הבת שכל כך השקיעה בגידולה, לא זוכרת מכך כלום. הדבר הזה באמת גרם לי להסתגר לבד בחדר שלי בדירה של מעיין ושלי – ופשוט לבכות.
אני הרגשתי איך אני רועדת, ואז משפילה את הראש שנקבר בין הידיים שבכלל עסוקות בלחבוק את הברכיים.
לא רצידי שאף אחד ייכנס לחדר, אבל זה קרה. דניאל לא הבין למה הפסקתי לעזור להם להכין אוכל ואז הוא מצא אותי ככה.
הוא התיישב לידי, נשען גם הוא על הקיר והשעין את הראש שלי על כתפו. מצד אחד, זאת הייתה תחושה נעימה. להרגיש את החום שלו, את התמיכה הכנה שלו בכל המצב הזה.
אבל מצד שני, הרגשתי כמו ילדה קטנה. לא רציתי לבכות. רציתי להדחיק את הרגשות השליליים שלי עד הסוף ופשוט להעלים אותם בקלילות – בלי לגרום לחוויה הזאת להיות קשה כל כך.
אני כל כך חסרת אחריות.
דנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
