שלום, אני גלי ואני לא בסדר.
אם תפגשו אותי ברחוב ותשאלו מה שלומי - וודאי אלבש את החיוך הכי מקסים שיש לי ואומר "הכל בסדר, מה קורה?"
גם אם תתעקשו ותשאלו איך הבריאות, החיוך שלי לא יוותר וישקר לכם ש"מסתדרים. לאט, לאט. הכל בסדר"
לפני כחודש נפלה הפצצה. הענן השחור שמלווה אותי מגיל 12 - יומיים לפני הבת מצווה שלי, ליתר דיוק - התחיל להוריד גשם. מה גשם? מבול. ברד.
וזה לא שלא שמעתי את התחזית. וזה לא שלא התקרר קצת לפני. אבל למכה הזאת לא הייתי מוכנה. אין מעיל מספיק גדול לעטוף אותי בקור הזה.
היום, חודש אחרי, או 16 שנים אחרי, תלוי מאיפה מתחילים לספור, היתה לי הבנה. סבתא שלי, שתהייה בריאה, לא סובלת ולו מסיבוך אחד של המחלה הארורה הזו. כבר 50 שנים היא חולת סכרת - וכלום. טפו, טפו, טפו. תמיד אמרתי שאפשר לכוון שעון לפי זמני הארוחות שלה. אמא שלי תמיד התלוננה שהיא אובססיבית לגבי אוכל. נכון. הכל נכון. האישה הזאת לא נתנה לסכרת לנצח את הגוף שלה. רק את הנפש. סבתא שלי התנוונה. היא לקחה את הסכרת במשרה מלאה. הסכרת ניהלה לה את החיים. מתי אפשר לצאת, מתי צריך לאכול, הכל. הסכרת ניצחה אותה וסבתא שלי לבשה את תדמית ה"חולה" בכבוד ובאדיקות.
היום זה זמנים אחרים. הסכרת לא מנהלת אותך, אתה מנהל אותה. ואם אתה מסתובב עם משאבה - העולם קטן עליך. אתה קובע את השעה שאתה קם, את השעה שאתה אוכל, אתה יכול לאכול מתוק, לנסוע להודו, הכל. אני לא נתתי לסכרת לנהל אותי. למעשה, לא נתתי לה מקום בחיים שלי. אני התעקשתי לחיות חיים רגילים, שמתי את הסכרת בצד. אני לא אהיה "חולה" כל החיים שלי כמו סבתא שלי. אני לא אוותר.
ואז הסכרת ניצחה.
היא באה ואמרה "שמת אותי בצד? רצית לשכוח אותי? אין בעיה. נראה אותך שוכחת אותי עכשיו" והתחזית השתנתה ממעונן חלקית לגשם מקומי. והרופא עיניים אמר "יש לך רטינופטיה סכרתית בלתי משגשגת" ואני אמרתי "טוב, בוא נשים את זה בצד" והרופאת משפחה אמרה "יש לך לחץ דם גבוה וכולסטרול גבוה" ואני אמרתי "טוב, אני צעירה, זה רחוק ממני" ושמתי את זה בצד. ולאט לאט השמיים הקדירו. והנפרולוג אמר "עוד 6-7 שנים, דיאליזה". ואז ברד.
ושום דבר לא בסדר. אני לא בסדר. סבתא שלי נהפכת לנכה מול העיניים שלי. הגב שלי שבור וכואב כבר 9 חודשים אחרי תאונת דרכים. ההמוגלובין A1C שלי עומד על 10 נקודה משהו. הלחץ דם לא יורד גם עם תרופות. אני משתעלת ומקיאה על בסיס יומי. הדיאטה דלת הנתרן-פחממות-חלבונים-כולסטרול החדשה שלי דואגת להשאיר אותי בשירותים שעות נוספות. אני עייפה וחלשה מכדי לעשות משהו שכולל הליכה של יותר מעשר דקות או עירות מעבר לשעה 10 בלילה. הכליות שלי בדרך לגן עדן של כליות. אה, ואמא שלי לא מדברת איתי. היא כמובן טוענת שאני לא מדברת איתה, אבל האינטרקציה האחרונה שהיתה לנו נגמרה בשליחת SMS מצידי שאומר "אמא, ממש פגעת בי. איך את יכולה להגיד עלי דבר כזה? את לא מכירה אותי בכלל?" ומאז לא שמעתי ממנה. גם לא כשגילו שהכליות שלי לא מתפקדות כמו שצריך. גם לא כשהמצב של סבתא שלי התדרדר. ונמאס לי לשחק איתה משחקי כבוד טיפשיים. ונמאס לי להתאכזב ולהפגע ממנה...
שלום, אני גלי. כשאתם רואים אותי ברחוב, בבקשה, אל תשאלו מה שלומי.
הכל בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
