Necropolis Code

"ודאי היה לך קשה בכל עת להיות החכמה באיזור; להיות תמיד שמש בין בינות הכוכבים. הרי טענת שכל אחד נולד לעולם הזה עם ידע – אבל רק את ידעת איך להשתמש בו ולהביאו ליכולות פרקטיות. את הרבה יותר מוכנה ומחודדת ליישום הדברים, זו בדיוק העובדה שבה את יושבת כאן.

אני יודע שלא מרצונך, ליז. אבל זה לא משנה. אני מנצל את היכולות שלך לטובתי, וזאת בגלל שרק כוחניות תעזור איתך.

בשביל לפתור את הקוד, יקירה, אנחנו נצטרך את האינטואיציה שלך, את הדמיון העשיר והמקורי וגם את הראייה שלך לעומק.

אנשים כמוך, ליז, מסוגלים להיות המורים של המורים שלהם. אתם חריגים. אתם מיוחדים. ויותר חשוב מזה – צוות שלם של אנשים כאלו עובדים תחתיי."

ליז הקשיבה להטפות המשעממות של אד. היא השעינה את ראשה על הכרית, ועד כמה שרצתה לסתום את אוזניה בעזרת האצבעות, היא לא יכלה.

כשאד היה מדבר הכל היה מתערבל וכל הזכרונות בראש הציפו את לבה בחיוכים דומעי עצב. הם נמהלו, באיטיות של התמוססות קרמל, בשכחה מתוקה שגרמה לה לחשוב – כאילו הוא מנווט אותה אחריו במניפולציות פסיכולוגיות שגורמות לה כאב ראש.

בראשה שטו עשרות הרהורים, מופשטים כמו ערפילי תובנות נסתרות. היא הביטה בו בעזרת עיניה הגדולות, החודרות והחכמות מעבר לגילה. הן ננעלו עליו, חודרות עמוק לתוך האישונים במבט מסחרר.

"מה המקצוע שהכי אהבת בבית הספר?" הוא שאל בהתעניינות. "למרות שאני כבר יכול לנחש."

"פיסיקה ומתמטיקה." היא גיחכה, "ואתה בטח היית סתם טיפש שהבריז מהשיעורים."

"אל תתחצפי. השיחה הנחמדה הזו יכולה להסתיים בהטחת ראש בקיר." הוא משך את המשפט בהשתהות.

"אם הייתי רברבנית," ליז אמרה, "הייתי טוענת שההשגים שלך לא הגיעו לקרסוליים שלי. אבל אני לא אומרת את זה באמת."

תמיד כשליז דיברה אליו היא הביעה סרקזם. היא בעטה בנקודות הרגישות ולא היה אכפת לה להרגיש לבד אחר כך.

היא ידעה, שחוץ מדילן המרוחק, לא יהיה מי שירים אותה כשתיפול והיא חייבת לדאוג לעצמה – כמו תמיד.

בעיניי אד היא דומתה לחתולה. כזאת שפוסעים שני צעדים לעברה עם פרוסה של גבינה והיא חושפת שיניים ומזדקפת באיום.

כזאת שגורמת לך להעצר במקומך, להרהר, בעודה מנצלת את ההזדמנות כדי לסטות אחורנית ולברוח.

היא בועטת, צורחת, שורטת ומתיזה את דמו רק בדיבורים. אד תמיד חושב שהוא צודק ושהיא מוגזמת ומתוסבכת – הוא בן עשרים ואחת והיא בת תשע עשרה, לא מבינה דבר.

הוא כבר היה עד לכמה התקפי חרדה פנימיים, התקפים שבהם הדבר היחיד שתוקף את נפשה הוא הבדידות – ובגלל זה היא מתכננת למרוד.

המחשבות על כך חכמות. אך אם היו ברורות, אפילו במידה חריגה, היה ניתן לקחת אותן ברצינות. אבל כך הן כמו ערפל בנבכי התודעה – כזה שלא ניתן לעשות עמו דבר.

היא הרגישה איך ראשה וליבה פמפמו בה פתאום. אד היה כל כך קרוב עכשיו, מספיק כדי לעורר את שנאתה. החושים שלה התערפלו. אוליי זה בגלל השתיקה הרועמת שהגיחה ממנו פתאום, כזה שהותיר אותה אילמת וחסרת מילים.

דילן התבונן בתמונה, בבניין, שוב פעם בתמונה ואז שוב בבניין. הם ללא ספק שיקפו זה את זה. בכרזה שבכניסה למקום, לצד הכתוביות הבלתי ברורות באנגלית, ניצב סמל של כנרית.

היא נחרטה באוזנו כציפור בעלת כנפיים בצבע אדום-להב ועיניי ספיר כחול. הפעם האחרונה בה ראה כנרית הייתה בטיול מחנאות ישן ולכן הוא נאנח – מקווה שזכרונו אינו מטעה בו.

הוא לא הבין מדוע הצופן בעולם מופיע רק בעיר ערומה ובודדה שאיש לא דרך בה מאה חמישים שנה לפחות.

הוא הרגיש רוח קרירה עוברת בעצמותיו ולאחר מכן הסתובב לאחור במהירות. לא היה שם אף אחד.

המקום בו נמצא הקוד הנפלא בעולם, הוא סבר לעצמו, אמור להיות המקום הנפלא בעולם.

בראשו עברה תמונה של מקום חמים, נעים לעין ובעל ריח נפלא; הוא אפילו דמיין קשת בענן מדלגת בין העננים ולאחר מכן חולפת כאילו לא הייתה שם מעולם.

אך במקום זאת המקום היה רק דרכי עפר ומסבאה עם סמל של כנרית. הוא נכנס אליה באיטיות, עיניו נאורות אט אט ליופי שבמקום, ליוקתיות הנבדלת משאר הבתים.

במקום פוזרו מספר שולחנות עץ, לבושים מפות משובצות ומאובקות. בצמוד לקיר, מעבר לכיסאות החורקים, ניצב המזנון ומאחוריו ארון משקאות מזכוכית.

דילן זינק מעל הדלפק ונחת בצד השני, מנקה מעט אבק מבגדיו. הוא תחב את ידיו לתוך כפפות ולאחר מכן לתוך המגירות, מחפש אחר רמז.

הוא לא ידע כמה זמן ידיו חיפשו בין המסמכים. הוא רק ידע שאצבעותיו כאבו כששלף משם פתק עם האות האנגלית "N".

"הקיר נראה כמו אוסף של שיערות סבתא." ליז אמרה, "אני ממש מתגעגעת לטעם של זה."

"תסתמי." הוא אמר בעוקצנות, "זה סתם אוסף של קורי עכביש."

"לא נכון." היא אומרת בהתמוגגות, "זה ממש נראה כמו צמר גפן מתוק."

"תפסיקי להיות כזאת..." הוא גיחך.

"הרגע נאמת לי כמה האני שלי מופלא. אז אתה זה שצריך להפסיק לדבר, כדי שהוא לא יתקלקל בטעות." היא הרימה גבה ולאחר מכן חזרה להביט בקירות בעיניים שרויות-הזיה.

"את כזאת מתחכמת ובלתי נסבלת." הוא הודה ונשען לאחור על הכיסא. "נראה כבר מה לעשות איתך."

"אתה יכול לסלק אותי, למשל." היא הציעה.

"אני יותר בעניין של להטביע אותך." הוא סילף, "לצלם את זה בווידאו ולמכור עותקים."

"אבל אתה צריך אותי." היא גיחכה, "אני טייסת המסוקים היחידה שלך ואני יודעת את המידע המסווג."

"כן, בגלל האופי המוזר שלך את תקועה כאן. קחי לדוגמה את דילן – הוא בוגר. הוא חתם על חוזה והוא מחוייב אליו, הוא לא מטרד שבורח כל הזמן." אד הידק את המעיל סביב גופו ולגם לאט לאט מהקפה שהפיץ אדים.

ליז רק חיכחה את ידיה זו בזו. העובדה שלבשה שמלה הפריעה לה. כל הבגדים שלה, כשחשבה על כך, היו מספר גופיות, מכנסיים קצרים מג'ינס וכמה שמלות.

ליז השפילה מבט. היא משכה אליה את השמיכה הדקה והתעטפה בה, משכנעת את עצמה שזה יעזור.

היא לא הבינה למה הוא יושב עכשיו בחדר שלה ומעביר לה את הזמן. היא מעולם לא חשבה כי נעים לו לדבר איתה. אוליי הוא סתם לועג.

ליז השעינה את ראשה על הכרית. עפעפיה הכבדים נעצמו אט אט. היא העדיפה לא לבהות באד שגרם לה לנשימה חורפית ומקוטעת.

"כן, את בטח עייפה מלהתבטל כל היום." הוא גיחך, "את אפילו לא עוברת על מסמכים ליד המשרד או צופה בטלוויזיה. אני לא מבין מה זה נחת עלייך פתאום."

"אתה יודע איך זה אנשים. ישנים." היא השיבה בטון זהה. "אני לא אהיה כאן כל הזמן כדי להעביר לך את השעמום."

היא הסתכלה עליו מסתכל עליה. בנתה לה תסריט בראש, של הדברים המאוסים שהוא תכף יאמר ומה היא תענה לו – כי את הסיפור הזה היא עברה יותר מדיי פעמים.