איך פגשתי את אבא

ילדים, אקסים הם דבר לא פשוט. כשטוב לך, קל מאוד לשכוח אותם, או אפילו לזכור ולצחוק עליהם, אבל כשפחות טוב לך - אתה מוצא את עצמך תוהה האם לא פספסת את האחד. פתאום כל הרגעים הלא נעימים בזוגיות, כל הויכוחים והמתחים - נעלמים להם, ואתה נשאר רק עם ערימה של זכרונות טובים והר של געגועים.

עם כל האקסים שלי ניתקתי קשר, אבל דורון היה שונה. אולי בגלל שהיו לנו עדיין חברים משותפים, אולי בגלל שלשם שינוי זה נגמר בגללו ולא בגללי (ואם זה היה תלוי בי עוד הייתי ממשיך...), ואולי כי סתם היתה לנו כימיה ממש טובה. אולי אפילו ראשיתה של אהבה. אז כשהגיע יום ההולדת של דורון והופיעה לי התזכורת ביומן, לא חשבתי פעמיים ושלחתי לו סמס חגיגי של "מזל טוב!", עם שפע ברכות ואיחולים.

ואמנם כעבור מספר דקות הגיעה הודעה חוזרת:

"תודה רבה! מה שלומך בימים אלה?"

מובן שהייתי חייב להשיב...

"שלומי מצויין, מה חדש אצלך?"

"אין יותר מידי חדש... יש איזה בחור?"

ומכאן גלשה לה שיחה סמסית שלא היתה מביישת פקצה בת 12 שמנסה להחליט בהתכתבות עם חברות שלה איזו חולצה לקנות. השיחה לא גלשה מגבולות הנימוסין ולמעשה אפשר לומר שהיתה שיחת חולין די סתמית.

מה רבה היתה תדהמתי לגלות כעבור מספר ימים את ההודעה הבאה מדורון:

"תגיד, אם תיאורטית הייתי מזמין אותך לדייט... יש סיכוי שהיית מסכים?"

זו היתה ישירות לא צפויה מצד דורון, ואפילו מפתיעה... התשובה שלי לא אחרה לבוא.

"תיאורטית כן... בפרקטיקה? תצטרך להזמין ולגלות..."

"אז רשמית אני מזמין אותך לדייט! מה אתה אומר?"

"יאללה! מתי ואיפה?"

כעבור מספר ימים בערב כבר מצאתי את עצמי שוב בדירתו המוכרת של דורון. להכל היתה תחושה קצת נשכחת ונעימה - הלובי, הכפתורים במעלית, דלת הדירה שלו, הרהיטים (שמאז עברו סידור מעט שונה...), דורון עצמו... הוא היה חתיך ומקסים כהרגלו, וכמובן שלא יכולתי לעמוד בפניו.

מצד שני זה היה מוזר, דייט ראשון, אני בדירה שלו, אבל הכל כל כך מוכר. האם כלום לא השתנה? ממשיכים מאיפה שהפסקנו? איך זה עובד בעצם בהזדמנויות שניות?

אז לא ממש ידעתי. כי מעולם לא יצא לי לחוות את זה... ונותר לי רק לשתף פעולה...

ככה אני ודורון חזרנו. היינו נפגשים כל שבוע בדירה שלו, מזמינים איזו פיצה, רואים איזה סרט - ממש אידיליה. הודענו לחברים המשותפים, יצאנו יחד מספר פעמים, והמשכנו בשגרת יומנו בדירה שלו.

כעבור שלושה חודשים של כיף, עצרנו לשיחה. זה לא היה דרמטי, זה גם לא היה מפתיע - זה פשוט היה מתבקש.

אז נכון, חזרנו, ואנחנו אוהבים אחד את השני, והמין נחמד (רק עם אבא שלכם למדתי מה זה מין נהדר), והכל טוב ויפה. אבל בעצם, לא התקדמנו לשום מקום. כל הפגישות מרגישות כמו שחזור של אותה הפגישה, ולמרות שאנחנו גייז - הקשר לא מתרומם.

בשיחה חלקנו את מה שהיה מובן לשנינו. כנראה שכששוברים כד חרס ומנסים להדביק אותו חזרה - זה לא נראה כמו המקור. קשה לשחזר קשר שבנינו בעבר, ולצפות ממנו שיהיה מה שנטשנו.

אז עם הרבה אהבה, הרבה בגרות, והרבה הבנה - אני ודורון נפרדנו פעם נוספת. הפעם הדדית. וזו היתה אולי הפרידה ההדדית היחידה שחוויתי בימי חיי, וזה הרגיש הכי נכון שבעולם.

מאז לא כל כך ראיתי את דורון. הוא צץ מאיזה שיח באחד הדייטים הראשונים עם אביכם (בסיטואציה אבסורדית שאספר עליה מתישהו...), אבל גם מאז לא ראיתי אותו. בכל מקרה הוא ללא ספק האקס ששמורה לו הפינה הכי חמה בלבי.