איך פגשתי את אבא

ילדים, לפעמים בחיים אנחנו הרבה יותר אופטימיים מריאלים, ואיכשהו מקווים שהכל יסתדר כמו בסרטים. זה לא מסתדר. טוב, אולי אבא הוא יוצא דופן, אבל לרוב נראה שהדברים מסתדרים רק בהתחלה, ולאט לאט מתחילים לגלות את האמת המרה. ככה בדיוק זה היה עם לירון. לא אגיד שהעובדה שהוא גר בירושלים לא הרתיעה, אבל אחרי מספיק תחנונים החלטתי לתת לזה צ'אנס.

עברו כבר שבועיים ואני ולירון נפגשים פה ושם. בדייט הראשון אני עשיתי את כל הנסיעה אליו, בדייט השני נפגשנו לסרט זריז, בדייט השלישי הגיע הזמן שהוא יראה קצת נכונות ויסע עד אלי. ואכן זה מה שהוא עשה, בערב אחד חורפי ומקסים. הלכנו לשבת בבית קפה קרוב למקום מגורי, ולאחר מכן חיפשנו לנו פינה להתבודד קצת. הובלתי אותנו לחניון שקט, תתפלאו כמה קשה למצוא אחד כזה.. יש שעות מסויימות בלילה שבחניון ענק מוצאים מכונית אחת מבודדת בכל פינה. בדרך כלל גם מותנעת... לא נעים להפריע לשכנים. בכל מקרה, מהר מאוד העניינים הובילו מנשיקה לחיבוק והאוטו התמלא אדים, ממש כמו בסרט "טיטאניק". זה הרגיש טוב, ונחמד, ומרגש, אבל לא יכולתי שלא לפזול החוצה על כל אור שהתקרב, או רעש שנשמע בחוץ. מצד שני, מובן שלא יכולנו לקפוץ אלי הביתה - גם כי סבא וסבתא עדיין לא ידעו עלי (למרות שזה גם יגיע אוטוטו), וגם כי היתה לי מיטת יחיד בחדר. בקיצור, בשלב מסויים ריסנתי את לירון, שהתגלה כבחור עם תאבון מיני לא קטן, ושלחתי אותו בחזרה לביתו.

שיחות הטלפון נמשכו, הימים עברו והגיע הזמן לעוד מפגש עם לירון. הפעם החלטנו לראות סרט בירושלים, נסעתי עד אליו רק כדי להנות (?) מקולנוע ירושלמי די קטן ומוזנח. אז עוד לא היה שם סינמה סיטי... הסרט עצמו היה די בינוני, אבל כשהחזרתי את לירון לביתו ציפיתי לכמה נשיקות שיפצו על כך. לצערנו הרב זה כל מה שיכולתי לצפות לו, כי לירון היה בארון, וכמובן שההורים שלו ארבו בבית, או השקיפו מהחלון. מה רבה היתה אכזבתי לגלות שלירון פוחד אפילו להראות בחברת גבר זר בשכונה שלו... ולכן נפרדנו באותו ערב בלחיצת ידיים. כל זה, יחד עם הנסיעה הארוכה הביתה, גרם לי להרהר בקשר שלי עם לירון. מצד אחד, שיחות הטלפון היו קולחות ומהנות, וגם הסמסים, מצד שני - מבחינת משיכה ומיניות המצב לא היה מזהיר. הזכרתי לכם כבר לוודא לפני שבוחרים בן או בת זוג שמישהו מכם יכול לנדב את הבית שלו?

 כעבור כמה ימים הגיע יום שישי, והחלטנו לשם שינוי, ובשביל שלא לטרטר אחד את השני - להפגש באמצע, במקום יחסית קרוב לשנינו. ואני מדגיש - יחסית. לצערנו נפלנו על עיר מעט שוממה, ומכיוון ששנינו נהגנו שתיה לא באה בחשבון (כן ילדים, אם שותים - מתקשרים אלי או אל אבא ונבוא לקחת אתכם!). אז החלטנו ללכת (שוב) לסרט. שימו לב - דייטים - 5, בתי קפה - 2, סרט - 3. לא האיזון הכי בריא בעולם, אבל זה בערך מה שהיה לנו. אז קנינו כרטיסים ונכנסנו לקולנוע, שנראה די שומם פרט לכמה חבורות בני נוער מחוצ'קנים. לפני הסרט החלטתי לעשות צעד נבון וללכת לשירותים, מסתבר שגם לירון היה צריך וכך הלכנו ביחד (אחד היתרונות בבנים...) וכל אחד תפס תא. כשסיימתי את ענייני ועמדתי לצאת מהתא התגנב לו לירון פנימה ונעל אחריו את הדלת.

לירון התחיל לנשק אותי וניסה להוריד ממני את החולצה. אני יודע ילדים, אתם בטח חושבים עכשיו "וואו, איזה כיף, כמו בסרטים!". אבל מה שאני חשבתי באותו רגע היה -

איכס.

כי אולי לא ציינתי זאת קודם אבל השירותים של הקולנוע היו די מטונפים, ובכלל, לעשות את זה בשירותים? זה כל כך מועדון גייז סליזי... ועם כל הכבוד לעובדה שקשה לנו למצוא מקום להיות יחד - יש גבול לכל תעלול. אז הדפתי מעלי את לירון ורמזתי לו שיחשוב על זה שוב. פתחתי את נעילת התא והוצאתי אותנו החוצה, לכיוון הסרט.

אחרי הסרט, כבר היה קשה לשנינו להתאפק עם הנשיקות. המצב היה חמור ונדרש פתרון מהיר ואפקטיבי. אז לא, מלונות לפי שעה לא היו בסביבה, וגם לא בית נטוש של חבר, נאלצנו להמשיך את זממנו באוטו (אגב ילדים, לא משנה מה אתם עושים - תשתדלו לא לעשות את זה באוטו. בטח לא בשלי! אבל גם לא בשל אבא... יש כתמים שלא יורדים. ולא, אני לא מדבר בהכרח על הכתמים הפיזיים...). אז אמנם אוטו הוא כל מה שהיה לנו, אבל לפחות החלטנו להתרחק מהקולנוע לכיוון שדות שוממים לא רחוק. סטינו מעט מהכביש והחננו את המכוניות שלנו זו ליד זו. מיד עברנו למושב האחורי של המכונית שלי והתחלנו להתנשק בלהט.

התשוקה נבנתה במשך כמה שבועות כבר, ולכן שנינו היינו מאוד חרמנים, מהר מאוד "עשינו טיטאניק" לחלונות האוטו (זה כשהם מתמלאים באדים...). נעליים התחילו לרדת, ואז גם חולצות, ומכנסיים. זה הזמן לציין שלירון היה די שמנמן, ככה שהאוטו לא בדיוק סיפק לנו מעטפת של נוחות. אבל המשכנו בזממנו וליטפנו, ונישקנו, ונשכנו, וזה נראה כמו הדבר הכי נכון באותו רגע. עד שמאחורינו הגיע זוג פנסים ושמענו קולות. למה שמישהו יעצור פה בשעה כזו? עוד זוגות? כשהסתכלנו קצת יותר טוב ראינו שזה ג'יפ של מג"ב שהיה בסיור שגרתי וראה את המכוניות שלנו. לצערנו הוא חשב שהן גנובות והתחיל להריץ בדיקה על לוחיות הרישוי... זו היתה הנקודה שבה אחד מאיתנו היה צריך לצאת, אבל אחרי ויכוח קצר הוחלט שלירון יצא - הוא שם נעליים ויצא עם בוקסר לכיוון החיילים. הוא הסביר להם שהוא פה עם חברה שלו וביקש שלא יפריעו... הם צחקו ועזבו אותנו במנוחה.

זו לא היתה הפעם האחרונה שאביכם חווה צרות באוטו, או סימני חגורה. אבל לפעמים, זה כל מה שאפשר להסתפק בו. אז המשכנו כאילו לא שקשקנו לפני שניה ממג"בניקים, וכן, בסוף התהליך שנינו היינו מאוד מרוצים מהערב. וממש לא עניין אותנו מצב הגב... זה מתחיל רק 30 שנה אחרי...