"הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף. זמן שלא נגע,בפניו. זמן בלעדיו. הוא אבד בחולות, עד היום לא שב. רק עכשיו אפשר לדבר, רגע אליו.

אוו

יורם,תגיד לי אתה. מה עושים עם חבר שכמותך.. מה עושים עם מותך.. עם זכרון היותך. ועם השיכחה."

אם אבקש להפסיק לזעוק,

האם תשחררו?!

אם אתחנן להפסיק לבכות,

אז אולי תעזבו?!

נימאס לי להעמיד פנים,

אני רוצה לזרוק את המסכות הארורות שלכם.

אני רוצה לנשום ולהראות לעולם מי אני,

לא מי שאתם רוצים שאהיה.

רוצה לפרוש כנפיים

לא

לא כמו בשיר ולעוף.

אני רק רוצה להשתחרר מהכבלים,

מהכבלים שקשרתם אותי.

 רוצה להיות בין המלאכים

משתוקק להסתכל עלייכם מלמעלה

לחייך ולצחוק

עלייכם!

איך העזתם לכלוא אותי!?

הייתי כמו ציפור בכלוב.

לא שייכת.

תחייכי,פקודה

תצחקי,פקודה

תלמדי,פקודה

תואהבי,פקודה

זה מה שאמרו לי

פקודות ועוד פקודות ועוד פקודות.

ארורים תיהיו!

ועכשיו אני אומרת!

תשנאי

תשנאי כל מי שאמר לך לאהוב.

תכי כל מי שאמר לך לחבק.

כי שיקרו לך

כלאו אותך

הרגו לך את הנפש.

העולם שונא אותך.

שנאי אותו בחזרה

הוא מכה בך.

ברעמים

ובברקים

תכי בו בחזרה

בדמעות

מלוחות.

אל תתני לאף שתיל.

לגדול

באדמה ארורה.

ארורה תהיי

אם תתני

לאדמה לקחת עוד אדם

כמוהו

שהיה קרוב

לליבך

ועכשיו

רקוב

באדמה תחתיך.

הייתי רוצה לספר לכם עליי,

אך אני מפחדת לקרב אנשים אליי.

כי אני יודעת שיום אחד אלך, רחוק מכאן.

הרחק מעבר לשמיים.

זה מוזר לי לפתוח  בלוג,

אבל עוד יותר מוזר לי שאני לא מצליחה למצוא אדם שאני יוכל לספר לו מה באמת עובר עליי.

 ברגע שאספר למשפחה שלי או לחברים שלי אני אפגע בהם.

מכיוון שאי  אפשר להגיד לחברים ולבני המשפחה שהכירו אותך כל החיים שהם בעצם לא יודעים עלייך כלום.

איך תוכל לעמוד מולם  ולהגיד להם שכל החיוכים שפיזרת , כל שמחת החיים והאושר זה רק בשבילם,

רק בשביל שהם ירגישו שהם חלק ממך.

מה שלא יקרה לעולם.

אומרים שכתיבה משחררת,

אז אני כותבת

ומשחררת לחופשי את טיפות הגשם

שזולגות מעיניי.

במקום ליפול על הכר הקר כמו בכל סיום יום.

הם נופלות על אפי.. על שפתיי...

ומזכירות לי את הטעם המר של סיום עוד יום בחיי.