מתוך: "יומן מסע"
תקציר אירועים - חלק ב'- ילדות מתקדמת ונערות
כמו שציינתי, היו לי הרבה "בעיות משמעת" מה שהיום נראה לי הגיוני כשאני מסתכל על המצב של כולנו פה על הכוכב. בגיל 12 שלחו אותי לפסיכולוג. זה אחרי שקיבלתי מכות בלי סוף ונתתי מכות בחזרה, קללות על מורים, מנהלת, אסיפות מורים עם הציטוט הקבוע: " יש לו פוטנציאל"... כאילו אנ'לא יודע. אז ההורים נכנעו [טוב, האמת שהם לא ממש נלחמו עלי אף פעם בקטעים האלה] והלכתי כל שבוע לפסיכולוג. אחד מגעיל ומוזר שהיה משתמש בשיטות מעצבנות במיוחד. בחצי שנה [!] הראשונה הוא עשה לי מבחני אינטיליגנציה ורשם לעצמו הערות במחברת. פרופיל כמו שאומרים... כנראה שכל מי שרוצה לדעת מי אני מבפנים יכול, כל מה שהוא צריך זה אישור להציץ לי בתיק. מסתבר שאין שם כלום בפנים חוץ ממספרים בסטטיסטיקה... לפחות מנקודת ראות של פסיכולוג. מיותר לציין ששנאתי ללכת אליו,. בהמשך הוא נתן לי לסדר על לוח מחול כל מיני צעצועים ובעצם לבנות איזשהי סיטואציה... מבחני אסוציאציה, לנסות להעיר דברים מהתת-מודע. הוא גם ניסה עלי היפנוזה [לא הלך] וגם ניסה להטריד אותי מינית...[כן, אני יודע, זה מכה] בסוף התייאש עלי ושיחקנו שח מט איזה חודשיים. ניצחתי אותו די הרבה. אחר כך חזרתי להיות "נורמלי"... חחח כן, בטח. אבל באמת נרגעתי במיוחד כי הבנתי את המשמעות של להתחצף במובן נרחב יותר מאשר לעמוד בפינה.
כיתה ח' היה סבבה. באמת סבבה. היינו רק איזה 11 ילדים בכיתה כולם בנים. הבית ספר התחטב ונשארנו בלי כיתה ז'... אז ככה שהיינו גדולים בשנתיים לפחות מכולם. אחלה שנה, הרבה חופש.
ואז אנחנו נכנסים לתיכון... כיתה ט', גיל 15, מתקרבים להיות נערים. בחורות? המממ.... זה מתקרב.
לכל אחת שקוראת את זה שתדע שזה הזמן שגבר מתחיל להתחרפן מכל ההורמונים. הורמונים משולבים בשטיפת מוח של סקס ופרסומות. הגעתי לארץ זרה בתיכון, לא מכיר אף אחד, רחוק מהבית, מהחברים. נכנסתי למצב חדש... הורדתי פרופיל. רוב החבר'ה בתיכון היו מרקע שונה משלי והרבה אלימות במשפחה, ברחוב וכאלה. אז ממש התהפכתי. הפכתי להיות הילד השקט, "ילד כאפות", לא לגמרי כי יש לי כריזמה גם בלי להוכיח אותה, משהו פנימי. התחברתי לכולם, לערסים, לפריקים, לחלשים ולחזקים. חיפשתי להתמזג. בכל מקרה התיכון היה בנוי ככה שחצי ממנו של בנים [דתי] וחצי של בנות, כניסה משותפת אבל הבית ספר מחולק באמצע והשיעורים נפרדים. עם הזמן התחילו דיבורים על שתיה, יציאות, מסיבות וכמובן... בחורות. מי שעשה זיון באותה תקופה היה סוג של מושא להערצה.. באותו זמן בבית היה תקופה די שקטה שבה אני חוזר מאוחר בערב מבית ספר [סביבות שש] ואבא חוזר אחריי. אמא בבית ואולי אח אחד מתוך שישה מבקר או ישן איזה לילה.אם אני לא טועה, אחי שחולה במחלת נפש יצא מאישפוז וחזר כבר פעמיים לפחות.
בסופו של דבר ההורים שלי קנו לו בית משלו, בעיקר שרוב הבאלאגן שהוא היה בו היה קשור אליהם [ההורים] ולבית שבו הוא גדל. כן, גם אני סבלתי מהעניין ובאמת הוקל לי שלפחות הוא התרחק קצת ויש לי סביבה מוגנת שוב.
ביליתי רוב זמן בבית עם חברים ולבד. התחלתי לנגן גיטרה ולהתאמן בריקוד בזמן הפנוי. היה לי חבר קרוב שניגן איתי אצל אותו מורה ושני חברים שחלקו איתי את ההתלהבות לברייקדאנס [סגנון ריקוד]. אז בעיקר חיכיתי לחזור הביתה אחרי בית-ספר ולצאת החוצה לשכונה. באותם זמנים לא היו פלאפונים כמעט, רק מחשב.אז אם נשאר בך ניצוץ לחיים ולא היית יושב מול המחשב, היה ממש כיף בחוץ. היה לחבר שלי כלב שהיינו רצים איתו מסביב למגרש כדורסל ומאמנים אותו בטירוף. קראו לו רוקי, לכלב, הוא יצא אתלט ויפיוף וזה היה מעין גאווה לי ולחברים. כי בכל זאת אנחנו השקענו בו ובעצם "גידלנו" אותו. אולי זה היה בגלל שהרגשנו קצת מוזנחים מהחינוך שלנו, מההורים ומהחברה. באיזור גיל 16 כבר התרחבתי להכירות יותר גדולה עם הסטטוס שלי ולאיפה הולך הזרם. איך רוקדים במועדון, איך מתנהגים בחברה [כי התחלו להופיע כל מיני חבר'ה שאני לא ממש מכיר מחתך אוכולוסייה שונה לגמרי], מה מגניב ומה לא.
באיזשהו מקום איבדתי שם משהו, אולי חלק מהתמימות שלי אולי עוד דברים, אבל גם הרווחתי משהו, עצמאיות אולי, מחשבה ייחודית ובטח עוד דברים נולדו מאז...למרות שתמיד [וזה מיוחד לי לחברים הקרובים שלי] יותר עניין אותנו להישאר בתמימות ובפשטות של החיים. לא התחלנו עם בחורות [וזה לא שהיינו מכוערים, בכלל לא, כן אולי מתוך בושה] לא הבנו מה עושיםבכלל, איך צריך להתנהג וכאלה. ממש נשארנו ילדים כמה שרק יכולנו היינו משתפים אחד ת'שני בכל ההתפכחות המינית שלנו ופשוט נשארים כמה שיותר קרוב ל"בית" [במובן הרוחני]. אבל מה לעשות, אין לברוח מגל האהבה, הא? או שטובעים או שלומדים לגלוש. בסופו של דבר כל אחד מצא לעצמו חברים נוספים ואהבות שונות. מה לעשות, גם יצא שהתרחקנו. למרות שאפילו אז נשארנו משפחה, ניסינו ליצור משפחה מורחבת. אני יכיר את החברים של ההוא והוא יכיר את החברים שלי ונסתדר... אז זהו. שלא. אני לא אהבתי ת'רעיון ובכלל לא הסתדרתי עם שינוי אצל חברים. למרות שאני בעצמי רצתי על זה באמוק והשתניתי כל יום. אולי בגלל זה ניסיתי להשאיר את החברים שלי איך שהם, שלא ישתנו. פחדתי. פחדתי מהעולם הגדול רחוק מחומות העיר העתיקה בירושלים, מחומות הדת, המשפחה, העבר? עד היום אני עושה את זה לאהוביי לפעמים. אני מחזיק אותם, לא נותן להם לנשום.עבר זמן עד שהבנתי למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mosh nosh