אני במצב רע עם עצמי
יושבת לבד בבית מול המחשב
שואלת את עצמי מי אני בכלל?
למה אני כמו שאני?
האם אני באמת חיה?
למה אף פעם לא היה לי באמת חברים? וכשיש לי חברים אז אני לא נשארת איתם בקשר או שהם לא רוצים להישאר איתי בקשר....
למה אני כל הזמן מתעסקת ומושפעת מאוכל?
למה אני לא מצליחה להינות מהחיים וכל הזמן מפחדת מעצמי מהשומן שלי?
למה החיים שלי סובבים סביב דיכאון?
אני לא בן אדם חי.
זה
עצוב לי לדעת שיש עוד בחורות כאן כמוני, במיוחד בטבעת פרו אנה או בכלל
נשים שכל החיים שלהן חיות בשנאה עצמית ופחד נורא גדול מהחיים עצמם... בנות
שאף פעם לא הרגישו ממש "שם" בכל מיני סיטואציות רק בגלל שהשומן בחיים שלהן
הפריע להן.
כך זו אני. אני לא זוכרת טיול או חוויה מסויימת שנהנתי בה בגלל העניין של האוכל והגוף שלי.
מעולם לא היה לי חבר בגלל שלא נפתחתי אל גברים ובכלל אני לא נפתחת אל אנשים ומראה להם חוסר עניין לכן אני תמיד לבד.
מעולם
לא נהנתי מסקס בגלל שנורא פחדתי שהגבר יחשוב שהגוף שלי דוחה אותו - אז
תמיד בחרתי להיות בחושך מוחלט או פשוט לא לזוז יותר מדי ולשנות תנוחה בשביל
שהחלקים הלא יפים בגוף שלי יבלטו....
אני לא רוצה לחיות ככה,
אני מרגישה ממש מתה... במיוחד עכשיו בחיים שלי שאני בצבא ומאד לא טוב לי
במקום שאני נמצאת בו עם המפקד שאחראי עלי כרגע.
אני לא יודעת אם זה מתישהוא יעבור התחושה הזאת כי תמיד הרגשתי כך. תחושה חצויה שאני לא באמת שייכת למה שהולך סביבי.
כואב
לי הבטן מרוב שבלסתי. אני לא אגיד כמו פוסטמה "אוף בא לי למות... כמה
אכלתי..." אני יודעת שאכלתי כי רע לי עם עצמי ולא ידעתי איך להתמודד עם
עצמי.
אני יודעת כמה שקשה לי שאני שמנמנה עכשיו ושאף אחד לא מסתכל עלי.
אני הייתי מתה להיות קלילה, רזה,
שיהיה בחור שיאהב אותי וירצה לגעת בי ולהקשיב לי.
אבל זה לא מגיע לי. אני גורמת לעצמי את כל הרע הזה. הגיע הזמן לאכול את הבולמוס שבישלתי לעצמי.
בעוד מספר שעות אני נוסעת לארוחת ערב משפחתית אצל דודים.
שם אני יאכל, אשחק אותה מול כולם שהכל בסדר... נו הרי אני הילדה הצחקקנית, השטותית שמתבדחת עם כולם.... אמשיך לשחק בהצגה, הכל מושלם.
אני יאכל כמו כולם, "אהנה" ממש מכל ביס שומן.
הכל בסדר. הכל שבור.
ואז, שהכל יגמר, והוילון הגדול יסגר ואשאר מאחורי הקלעים - שם ארשה לעצמי להתקפל בתוך עצמי, להוריד את השכבה המלוטשת שלבשתי על עצמי.
אני אפתח בצום עד שאראה את הספרה 63 על צג משקלי.
וא"כ אוכל עד 500 קלוריות ביום עד שאראה את המספר 57 על משקלי.
זה הכל, מספיק. אני כבר מתחרפנת פה.
כינוי:
אישה שכזאת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
