כולם מתבגרים בסופו של דבר. לא כולם מתגברים אבל כולם מתבגרים. הם הופכים מעצמם למשהו אחר למשהו אחר למשהו אחר עד שאי אפשר להיזכר מה הם היו. מה היינו. כולנו.
ואיכשהו בזמן האחרון נדמה לי שהזכרונות שלי על עצמי חזקים יותר ממי שאני עכשיו. ואני מתעקשת בלי סיבה ללא הפסק להישאר במן ארץ לעולם לא שבה אף אחד אף פעם לעולם לא ממשיך הלאה. שכולם משחקים כל הזמן. וכל הצגה יותר נפלאה מזו שהייתה לפניה. ואף אחד אף פעם לא חוזר לחלון הבית שממנו יצא. פיטר פן נשאר אי פעם לבד בארץ לעולם לא?
כל מה שרציתי איכשהו הפך... פחות רצוי. ואני כל הזמן מחכה להפתעה הזו. ההפתעה שבה החיים מביאים לך מהכיוון הלא צפוי את הדבר שהכי רצית, שאתה הכי זקוק לו ואתה אפילו לא מסוגל להגיד לעצמך שאתה זקוק לו מרוב שהוא נסתר. עמוק. אבל אתה כל הזמן מייחל לו והוא אף פעם לא מגיע. ובינתיים הכל עובר. הזמן חולף. ואתה מרגיש כאילו כל מה שעומד לפניך הוא מסך גדול ומתנפנף של החמצה, מסך של תיאטרון שלעולם לא יפתח.
הייתי רוצה... אולי הבעיה היא שאני אפילו לא יודעת להגיד מה אני רוצה יותר. ככה שקל יותר להיעלם. כי הרצון נעלם. אז אין יותר על מה לדבר. ואין למה לפעול. ואין סיבה לעצום עיניים כי אין בשביל מה לפקוח אותן בבוקר. ואז שם המשחק הוא התשה. התשה מתמשכת ותיעוב עצמי. כי אין לי מושג מה אני רוצה ולכן אולי הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות הוא להכעיס את כולם כמה שניתן בדרך.
יש ציטוט אחד שמדבר על אדם שנופל מגג בניין גבוה - הציטוט אומר (פחות או יותר כי לשם שינוי אני לא זוכרת בדיוק) - "אל תשאלו לפשר הנפילה, לסיבה או למשמעות, רק תביטו במעשה, אדם נופל ועוד מעט ימות". יש כל כך הרבה שאני רוצה ויחד עם זאת אני מרגישה שכרגע אני מסוגלת לכל כך מעט. התירוץ המגוחך למונולוג שאני שופכת כאן הוא הדבר הראשון שאני כותבת במשך חודשים אם לא שנה אם לא שנה וחצי. אני שוקלת לקנות יומן. לחזור לדברים הפשוטים הבסיסיים. לחזור להיות מאלה שמתבכיינים לעצמם ביומן ולא מעבירים את זה לשום דבר אחר.
ולמה החיים האלו ניתנים לנו כדי שנכאב? כדי שנשבר?
הייתי רוצה לסיים באיזשהו משפט חזק. או פילוסופי. אבל אין לי כזה. לא לאחרונה ולא כרגע.
אז אני אסיים. בלי פילוסופיה. בלי כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
