02.12.2009
להבריז מלימודים כדי להתהלך בדיזינגוף סנטר ולקנות 5 ספרים בבת אחת, רק כי יש מבצע. להיאבק בקורסים ובאי חשק המובהק להשתתף בכולם ולקום בבוקר מוקדם מהרגיל. להתחיל עבודה חדשה. להתמודד מול פחד קהל שוב ושוב ושוב.
אפשר לומר שזהו סיכום קצר ותמציתי של התקופה האחרונה. לימודים, שיעורים, פחדים, לחצים ותזה אחת ומפחידה כמו מפלצת בתוך מערה.
לפעמים יש לי חשק לפנות את אלוהים, אלוהים היקר, אני יודעת שאני עושה הרבה טעויות והרבה שטויות, במודע ולא במודע, אני יודעת שאני לא הכי טובה ולא הכי חכמה ולא הכי בטוחה בעצמי כפי שיכולתי להיות ונדמה לי שאני רק שורדת. רק מתהלכת בפסיביות על פני האדמה ונותנת רק ללחצים לפרוץ סדקים במראה החיצוני. אני מפחדת. אלוהים, כמה פחד יש בי ורובו לא מוצדק בכלל.
לפעמים בא לי לבקש כוח, לשחרר את הפחד, לפרוץ את האדישות, להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, הכי משקיעה, הכי אוהבת, הכי נאמנה, הכי חברותית. עכשיו אני פשוט הכי לא שום דבר.
שחרר אותי מהשדים הבלתי נראים שרודפים אותי, אלוהים היקר. שחרר אותי. אנא ממך. שחרר אותי מהזיכרונות, שחרר אותי מכל הכבלים מהעבר שאוחזים בי ומפריעים לי להיפתח ולאהוב. אני רוצה להרגיש משוחררת, חופשייה, רגועה.
הדרך שבה אנשים רואים אותי היא לא הדרך שבה אני רואה את עצמי. העיניים שלי חמורות כל כך, שופטות כל כך, בחומרה כה רבה שלפעמים אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי. אני רוצה לעצור, אך איך עוצרים תהליך מתמשך שנברא במשך שנים על גבי שנים? איך עוצרים כיעור פנימי והופכים אותו ליופי?
איך הופכים ברווזון מכוער לברבור. האם אחרי שהפך לברבור גם הרגיש כמו ברבור, אותו ברווזון?
כי אני מרגישה כמו ברווזון מכוער. בפנים ובחוץ.
לא משנה מה אעשה, זה לא יהיה מספיק טוב ואני שוב אאכזב את עצמי. הברבור המכוער. הברווזון היפה. למה לא ניתן לי הכוח להרגיש בטוחה בעצמי, למה אני חייבת כל הזמן לפחד מצללים דמיוניים? למה אין בי אומץ, אפילו לא טיפה. הפחד מושרש עמוק כל כך פנימה כאילו עברתי טראומה.
אך לא עברתי שום טראומה. רק הרבה שנים של שנאה עצמית. שנאה של המראה. שנאה של הפנים. איך הופכים יחסי שנאה לאהבה? איך באמת לאהוב את עצמי ובלי לשקר לעצמי. השאלות קשות כל כך ולעיתים נדמה לי שאני זקוקה לפסיכולוג. פסיכולוגים שמוצצים כסף ללא הפסקה ולא ממש עוזרים, רק חופרים עמוק יותר פנימה כדי להגיע לקרקעית, לתחתית, לבעיות בילדות.
בסדר, אמא שלי הזניחה אותי בילדותי והרסתי לעצמי את פניי במו ידיי. אולי לא קיבלתי ממנה מספיק תשומת לב. בסדר, אולי די?
לי נמאס. אני רוצה להשתחרר. אני רוצה לחיות. לא רוצה לפחד מעצמי. לא רוצה לחשוב על מה אחרים חושבים עליי. פשוט דיי.
אלוהים היקר, אני מבקשת ממך. שחרר אותי.
People are as happy as
they make up their minds to be.
Abraham Lincoln
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dreamy