חלמתי עלייך הלילה, ואז התעוררתי והמחשב שלי עשה לעצמו ריסטרט (אני ממש חייבת למסור אותו לאפל לתיקון), והסתכלתי קצת על כמה דברים ישנים, ונתקלתי במכתב הזה. ואז מצאתי את עצמי תוהה איך יכול להיות שטעיתי בכל כך הרבה.

זה נכון שבמובנים מסוימים אתה הכרת אותי יותר טוב מאחיך. אני לא חושבת שהגעתי איתו לאותו העומק שהגעתי איתך אז; גם כי זה היה סוג אחר של קשר וגם (לפחות זה מה שנראה לי כרגע) כי הוא כנראה היה מנוסה מספיק בשביל לא להיכנס לשם. וזה בסדר. זה עדיף ככה, אפילו. זוכר שכתבת לי אז שנכון שאני מחייכת יותר כשאתה רואה אותי, אבל במיילים אני עדיין קודרת? לעומק הזה לא הגעתי עם אחיך.

אבל טעיתי כשהנחתי שהפן הילדותי שלי הוא פחות עמוק. מה שאומר שבמובנים מסוימים, MIG הכיר אותי הרבה יותר טוב ממך.

חשבתי על זה לא מעט בשבועות האחרונים, האמת. חשבתי על מה שהייתי רוצה להגיד לכל אחד מכם על כל מה שהבנתי בשנתיים האחרונות, וקלטתי שבעצם יש לי הרבה פחות להסביר לו. ואז חשבתי על מה הייתי אומרת לך, וכל משפט שני שלי היה "MIG יודע/ראה את זה אבל אתה לא..." (בצורות שונות, אבל זה היה הרעיון הבסיסי). ואתה יודע מה הבנתי עכשיו (טוב, קודם, אבל חיכיתי שישרא יעלה שוב) כשקראתי את זה? שאיתו נתתי לעצמי להיות הילדה הקטנה שאני באמת בצורה שאיתך לא נתתי לעצמי להיות.

אתה מבין, חלק ממה שהבנתי בשנים האחרונות זה שאתם הייתם המשפחה שלי בצורה שהמשפחה האמיתית שלי לא יכלה להיות. שלי אף פעם לא יצא להיות ילדה - לא באמת - בבית, ושהרבה ממה שקרה עם שניכם נובע מזה בשסופו של דבר הייתי ילדה קטנה שצריכה מבוגר אחראי. אתה תפסת את תפקיד ההורה, למרות שלא התכוונת; הוא היה האח הגדול שלי (והוא כן התכוון). ואני מניחה שבאיזשהו מקום, בגלל ההתנהגות של אבא שלי והצורך שלי להרשים דמויות סמכות, לא יכולתי לתת לך לראות את הילדה הקטנה הזאת.

רק שעכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שגם זה לא בדיוק נכון. 

כי זה מה שחשבתי אז, נכון? שהצד הילדותי הזה זה פשוט דרך לברוח ממה שאני מרגישה או מלהיות בוגרת. ובאיזשהו מקום זה נכון (אני עדיין עושה את זה לפעמים, כמו עם ההיצמדות למר ג' הדובי בימים האחרונים), אבל באיזשהו מקום זה גם לא נכון. כי האמת היא שזה גם חלק משמעותי ממני שבמשך שנים ניסיתי להתעלם ממנו כי לא יכולתי להיות ילדה - כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי. אז חשבתי שזאת בריחה, ובגלל זה לא רציתי שתדע את זה; היום אני יודעת שהבריחה היתה ההתעלמות מהחלק הזה שבי.

ואיתך... איתך לא יכולתי להרשות לעצמי להיות הילדה הקטנה הזאת. אולי כי חשבתי שזאת בריחה, ואולי כי רציתי להרשים אותך, ואולי (בשלב שבו נכתב המכתב ההוא) כי כבר הלכת ולמדתי מזה שאני לא בסדר (מזכיר לי את לוציפר בעונה השנייה: "because you're my father. And you rejected me"). ואיתו כן. איתו יכולתי להתלהב מטושים ולהחזיק צעצועים ולשחק Plants vs Zombies על האייפד באמצע שיעור באוניברסיטה (סיפור ארוך). הוא היה האח הגדול, אז יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות בוגרת לפעמים ויותר הילדה שצריכה עזרה. יכולתי להרשות לעצמי להישען עליו ולבכות מולו בצורה שלא יכולתי איתך (למרות שכן חלקתי איתך דברים כבדים ועמוקים, אל תבין לא נכון).

וזה מצחיק כי עכשיו אני מתחילה להבין שאי אפשר להבין לגמרי את מי שהייתי מולך בלי להכניס למשוואה את מי שהייתי מולו. אותו חלק שחשבתי שהוא ילדותי ומטופש ופחות עמוק. לקח לי בסך הכל שבע שנים להבין את זה, אה?

On a side note, זה מוכיח שצדקתי במה שאמרתי בנוגע לזה שלא ראית את החלק הילדותי שלי. התווכחתי איתו על זה הרבה (לא עם אחיך, עם המטפל שלי), והוא כל פעם אמר שהוא זיהה שאני ילדה ברגע שנכנסתי, ואתה היית אמור גם לזהות, ואני כל פעם אמרתי שלך אין את הניסיון שיש לו ומאיפה בדיוק היית אמור לדעת אם אפילו אני לא ידעתי, וכל ויכוח כזה נגמר בזה שאף אחד לא שינה את דעתו (איזה בזבוז זמן). אבל עכשיו אני מבינה שהקפדתי במיוחד להרחיק ממך את החלק הזה שבי. זה נכון שזה נמצא בסאבטקסט של בערך כל מה שכתבתי לך, אבל אני חושבת שקשה לזהות את זה אם אתה לא (1) מטפל / מתעסק בברה"ן או (2) עברת את זה. אני רואה את זה בדיעבד, אבל זה כי אני מבינה הרבה יותר טוב את החיים שלי עכשיו. אני לא חושבת שהיתה לך דרך לדעת את זה בלי להיחשף לחלק הזה שבי.

וזה נכון שנתתי לך לראות קצת יותר מזה ברגעים קטנטנים אחרי שסיימתי תיכון (זוכר את הטלפון באוגוסט? וקבלת תעודות במרץ בשנה שאחרי, שבכלל לא התכוונתי להגיע אליה אבל באתי לראות אותך ודי התפרקתי?), אבל... זה אף פעם לא היה באותו עומק ובאותה consistency שבהם נתתי לאחיך לראות את זה. וככה? לא באמת יכולת לדעת.

אן.