אז הזמנתי פיצה שאפילו לא אכלתי כי עד שהיא הגיעה כבר היה ממש מאוחר וכבר לא הייתי רעבה, ועשיתי שני סבבים הלוך-חזור כדי להעביר את המזוודות מהקבלה לדירה (מה הקטע של מלונות דירות פה שהקבלה לא נמצאת באותו מקום כמו הדירה, זאת פעם שנייה כבר), וישנתי ככה-ככה, אבל... אני פה, אני מניחה.

אתמול הייתי קצת יותר אופטימית, אני מניחה שבזכות האדרנלין (יאי סגרתי את כל הטבעות, הWatch שלי היה מרוצה ממני) וכמה טוב שאר ה״מסע״ הלך. המטוס היה חצי ריק, וישבתי וקראתי כל מיני דברים ישנים ואז שיחקתי טטריס ופאקמן, ובמטוס ובשדה התעופה כולם היו נחמדים (איזה שינוי מטורף זה היה) והנהג מונית היה ממש נחמד (כמעט בכיתי רק על זה, אני כמו כלב רחוב שרגיל שבועטים בו), ובסך הכל... היה בסדר. הרבה יותר בסדר משזה היה בסיבוב הקודם. ואפילו נסענו דרך האזור שבו גרתי פעם קודמת וראיתי את המקדונלדס הישן שלי, וחשבתי שזה ממש יכאב אבל בפועל זאת היתה צביטה כזאת של עצב בעיקר. אז זה גם משהו.

התכוונתי לעשות דברים היום, אבל אני עדיין כל כך עייפה (וישנתי די גרוע האמת) שלא נראה לי שזה יהיה יום פרודוקטיבי. ועכשיו אני מתחילה להיזכר כמה ענקית המשימה הזאת שלקחתי על עצמי, אז... אני מבועתת.

Baby steps, right?

התכוונתי לפרוק וכל זה, אפילו רק חלק מהדברים כי עוד שבועיים אני עוברת לדירה לשלושה חודשים, אבל... אין לי באמת כוח לזה. כרגע רק בא לי לעצום עיניים, אז אולי אני פשוט אמשיך להקשיב לHTTYD בפעם השבע מיליארד (הקול של דיוויד מרגיע אותי ואני מתה על הסדרה הזאת). ואז אולי אני אמשיך לחפש עבודה וכל זה. או משהו. לא יודעת. אבל היי, לפחות מחר בערב מתחילה שעת נעילה וחיכיתי לזה כבר חודשים אז יהיה מה לראות!

(שלחתי לMIG הודעה של שנה טובה אתמול אחרי שהחלפתי מספר ועכשיו אני מפחדת לגעת בטלפון. אבל אני מתגעגעת לאח הגדול שלי3> אז זה בטח יקרה מתישהו בהמשך כשאני אצליח להחזיק את העיניים פתוחות ליותר מעשרים שניות ברצף)