חשבתי שאם נדבר, יהיה לי איזשהו סוג של closure ואני אוכל להמשיך הלאה בשקט. חשבתי שיש בך עוד משהו מהבנאדם שאהבתי. חשבתי שאני מסוגלת לסלוח לך.

אז הנה, טעיתי.

והנה מכתב לך האמיתי, לא לדמות שלך שבראש שלי שאני כותבת לה מכתבים כבר שנים:

זה לא מה שחשבתי כשעשיתי את זה, אבל בעצם, זה היה ניסוי. לפני שאני הולכת לביה"ס לדבר איתך (בהנחה שבתי הספר אי פעם ייפתחו שוב), לפני שאני מנסה לשלוח מייל כמו שאמא הציעה, לפני הכל. סוג של ניסוי, רק כדי לבדוק את השטח. לראות אם בכלל עדיין יש לי עם מי לדבר.

אתמול בלילה כשראיתי את זה, אתה יודע מה הרגשתי? איזושהי שלווה. שלווה כזאת של I fucking told you so. כי אמרתי להם שאו שאתה לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים או שאתה לא זוכר מי אני, ואתמול הבנתי שאני לא יודעת איזה מההסברים הוא הנכון, אבל אחד מהם נכון. זאת גם הייתה שלווה של "ניסיתי ואין באמת עם מי לדבר". כי באמת ניסיתי, ותודה לאל רק שזה לא היה המייל שכבר כתבתי ולא שלחתי, כי זה היה ממש כואב.

היום כשהתעוררתי - ורוב היום, actually - אתה יודע מה הרגשתי? כעס. Really properly angry, אם לצטט את אחת הדמויות האהובות עליי. נפגעתי - אני לא אעמיד פנים שלא נפגעתי - אבל אני בעיקר כועסת. וגם קצת מאוכזבת, כי חשבתי שאתה יותר טוב מזה. באמת חשבתי שאתה לא פחדן. לפחות, הבנאדם שאני הכרתי לא היה פחדן. אבל הרי זה היה לפני שש-שבע שנים, נכון? אין לי מושג מי אתה היום.

כי המינימום שהגיע לי אחרי כל הנזק שגרמת לי זה סגירת מעגל. ועכשיו אני מבינה שאתה לא מסוגל (ו/או לא רוצה) לתת לי את זה.

והעוצמה שבה אני מרגישה את הכעס הזה כרגע מראה לי שאני טעיתי. אני עדיין כועסת עלייך. ואני ממש, אבל ממש לא מוכנה לסלוח לך. עדיין לא. חשבתי שאני כן, אבל זה היה כשחשבתי שאולי תהיה מסוגל להבין. הבנאדם שאני אוהבת היה מבין. ואולי אתה מסוגל להבין ואני קוראת את כל זה לא נכון, אבל אני כבר לא חושבת שאני רוצה לתת לך את ההזדמנות אפילו. 

אני מניחה שאת סגירת המעגל שלי אני אקבל בספר שאני כותבת.

ואני שמחה, כי אתה יודע מה הבנתי? שזה כבר לא מרסק אותי ברמת "אני לא מסוגלת לעשות כלום יותר". זה מה שזה היה עושה, פעם. זה כואב היום, אבל לא באותה רמה. אני עדיין נוסעת. אני עדיין הולכת לנסות לחיות. ובניגוד לשנים האחרונות, אני אנסה להמשיך לזכור את הדברים שלימדת אותי ואני אמשיך לכתוב לבנאדם שאני זוכרת, זה שבראש שלי (מר ג' הידוע). אבל איתך האמיתי אני לא רוצה לדבר.

עריכה 18:50:

חשבתי על זה עוד קצת, והעניין הוא אפילו לא אתה. הוא אני.

כשאמרתי לו שאני רוצה לדבר איתך כדי לקבל סגירת מעגל, הוא אמר שזה רעיון טוב, אבל רק אם אני אגיע במצב שאני כבר לא יכולה להיפגע ממך. ועכשיו אני מבינה שמתוך הלחץ של כל מה שקורה איתי עכשיו, חשבתי שאני כבר במצב הזה. ואני לא. כי אני עדיין כועסת. ופגועה. וזה שהשטות הזאת עדיין פגעה בי והכעיסה אותי אומר שאני עדיין לא מוכנה לדבר איתך. אני עדיין לא מוכנה לסלוח לך.

אני לא יודעת אם משהו ממה שהסקתי בנוגע אלייך באמת נכון, אבל אני לא אופתע אם צדקתי בנוגע לזה שאתה לא זוכר אותי / לא רוצה לשמוע ממני. ובאמת שזה מאכזב, כי חשבתי שאתה יותר טוב מזה.