היום הראשון בגן החובה. שם הסיפור שלי מתחיל לכל הרוחות. הייתי ילד קטן, תמים וביישן, עם הרבה חוסר הבנה לכל מה שקורה סביבו (מה זה גן חובה בכלל? ומה פתאום זרקו אותי פה?).
כל הילדים הסתובבו במסדרון ללא סיבה מיוחדת. אני זוכר שהסתכלתי מסביבי לחפש את המקום שלי בכל הסיפור. לפתע ראיתי בצד ימין ילדה יפה עם שיער בלונדיני עומדת לבדה ליד שולחן ובידה גוש פלסטלינה. ניגשתי לעברו השני של השולחן ונטלתי ממנו גם אני גוש גדוש של פלסטלינה. שירבבתי אל הילדה כמה מילים בביישנות ואני חושב שהיא גם החזירה לי מילה או שתיים.
לא עבר זמן רב ומשהו היה חייב להשתבש. מצידו השני של השולחן הופיע ילד אחר. מלא בטחון וגדול ממני בממדיו (תמיד הייתי קטן ונמוך). הוא נטל ממנה את גוש הפלסטלינה בחינניות ולאחר מכן גלגל אותו לעברי בחוזקה רבה תוך שהוא זורק לעברי כמה מילות הקנטה.
מעבר לכך אני כבר לא זוכר הרבה. אני רק זוכר שהם נשארו ביחד ובשבילי זה היה הסוף של הסיפור. האירוע הזה נחרט חזק מאוד בזכרוני, כנראה מכיוון שהוא השפיע עלי מאוד. לאורך כל תקופת היסודי חייתי בצל חוסר הבטחון שהסיפור הנ"ל נבחר על ידי כאירוע המכונן שלו.
אני משער שהדחייה גרמה לי לרצות להצטיין, להיות טוב יותר מאחרים. להוכיח בעיקר לעצמי אני חושב, שאני שווה יותר מהם.
מכאן היסוד למחשבות הטרחניות שהחלו לפקוד אותי עם חנוכת גיל ההתבגרות. המפגש אל מול תפיסת עולם שמתגבשת והמפגש אל מול השכל הישר והעולם המציאותי שבחוץ, גרמו לי להפסיק לנסות למצוא את הפתרון בהיאבקות הבלתי פוסקת עם הסובבים אותי בבית הספר אלא להתחיל לבחון את הדברים בצורה בוגרת יותר.
מאז התחלתי לחפש את הפתרון לבעיותי בתוך עצמי. הבנתם נכון. המחשבות. כך זה התחיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
