תזכורת מהפרק הקודם:
המשפט הזה גרם לקריסטין לחזור לעבר, למחשבות על ג'ון, מעניין אם הוא כאן, בדירה, קריסטין תהתה אם ירצה לראותה שוב.
"הוא נסע לליברפול."
"מי?"
"ג'ון."
קריסטין הסתובבה בהפתעה, איך אימה יודעת על ג'ון?
פרק 9:
"איך-"
"שרי סיפרה לי." מסתבר שאחת מהשכנות הרכלניות העבירה למרי שקריסטין נצפתה מתחבקת עם ג'ון, הרווק ששוכן בבית הדירות בסוף הרחוב. לא לקח לה יותר מרגע להבין שג'ון היה אותו אחד שלקח את ימי התום של הבת הקטנה שלה והוא זה ששבה את לבה של קריסטין.
"מתי הוא נסע?" נשנקה קריסטין.
"לפני חודש."
קריסטין המשיכה לשתוק, כשהרוח החלה להתגבר קריסטין סגרה את הדלת ופנתה למטבח שם מרי שהתה עסוקה בהכנות לקראת ארוחת הערב, שהיום תתרחש בשעה מוקדמת מהנהוג, ובשונה מאז חודשים רבים היא תזכה לסעוד עם עוד אנשים חוץ מעצמה.
"מרקוס טוב אלייך?" שאלה בזמן שקריסטין קילפה תפוחי אדמה בשביל התבשיל.
"כן, הוא מקסים." חייכה קריסטין.
"ואת כבר לא חושבת על ההוא?" מרי ציפתה לדעת אם קריסטין כבר המשיכה בחייה או לא.
"אימא אני לא רוצה לדבר על זה."
"את עדיין חושבת עליו?"
"מה זה משנה אם אני חושבת עליו? אני נשואה למרקוס עכשיו."
"טוב, תמשיכי לקלף, אני לא רוצה שנתעכב, צריך להספיק לבקר את הקבר של אביך."
"בסדר."
שתי הנשים צעדו על רצפת האספלט נעות בין הקברים שעוטרו בחריטות צלב, "את באה לכאן הרבה?" קריסטין דיברה בלחש אל תעיר את שנתם של מי שנחים בקברים.
"כל יום."
שתיהן השתתקו עד שהגיעו לקבר עליו נחרט השם 'אדוארד אלכסנדר וואלש', שתי הנשים נעמדו מול הקבר והביטו בו בתבוסה.
קריסטין בחנה את הקבר, מנסה למצוא דבר שיגרום לה להאמין שאביה נמצא כרגע בו. בראשה רצו קטעי זכרונות מהילדות שלה, על אותם פעמים בהם עוד היתה ילדה קטנה ושמחה, שרצה לעבר אביה לברך אותו כשחזר מעוד יום עבודה מעייף, על הפעמים בהם צפתה בו מעשן את הסיגר שכל כך אהב וקורא בעיתון היומי. היא התקשתה להאמין שהוא אינו עוד, הרי רק לפני כמה ימים הוא צעק עליה והטיף בה מוסר, רק אתמול הוא הכיר לה את מרקוס, ורק אתמול הוא גילה שבתו מנהלת רומן עם בחור שלא ידע עליו דבר.
קריסטין ליטפה את בטנה, כאילו כבר יכלה להרגיש את התינוק שלה גדל בתוכה.
"אם יהיה לי בן, אני אקרא לו אלכסנדר," קולה של קריסטין ניפץ את הדממה החרישית שנדחסה בבית הקברות.
"עוד מעט שלוש, בואי נחזור הביתה."
"בסדר."
שתיהן התקשו להתנתק במבטן מן הקבר, בזמן שמרי נתנה לדמעותיה לזלוג על לחיה בלי למחות אותן, קריסטין לא הזילה דמעה אך לא היה צורך בדמעות כדי להרגיש בעצב שאפף אותה. שתיהן צעדו בין עצי האלון הגבוהים והתקרבו אל שער היציאה מבית הקברות חוזרות אל המציאות ממנה הספיקו כבר לשכוח.
"איך האוכל, מרקוס?" דיברה מרי ולגמה מן כוס המשקה שלה.
"מצוין, תודה לך."
"תודה גם לאשתך."
מרקוס הביט בקריסטין בחיוך.
"הוא לא נותן לי לעשות כלום בבית." עקצה קריסטין מצביעה על מרקוס. "אני רק משגיחה על ננה כשהיא מכינה את ארוחת הערב."
"אוי, הבת שלי חיה חיי מותרות," גלגלה מרי את עינייה. ניכר שהיא התגעגעה לארוחות ערב משפחתיות מהסוג הזה, אליהן לא זכתה בזמן האחרון.
"את אומרת את זה כאילו זה דבר רע." גיחך מרקוס.
"הו לא!" השתנקה מרי. "כלל!"
צחוקו של מרקוס מילא את חלל החדר.
"קריסטין, זה טוב שאת משגיחה על המשרתת."
"אימא, היא עוזרת בית," קריסטין לא אהבה את צורת הדיבור של אימה. "ומה היא תעשה? תרעיל אותנו? היא נהדרת."
"בהחלט." הסכים מרקוס.
"רק צריך להיזהר, זה כל מה שאני אומרת."
למרות כל ההתעקשויות של מרי שבתה ובעלה יישארו הלילה לישון איתה בבית, שניהם בחרו לוותר, "למרקוס יש עבודה בבוקר, אימא." הצטערה קריסטין.
"אם תבטיחי לבקר אותנו, נבוא לביקור ארוך יותר." כושר השכנוע של מרקוס תמיד הימם את קריסטין.
"כן, נחגוג את החג ביחד!" התרגשה קריסטין.
"אני אבוא." דיברה מרי בעודה מחבקת את בתה. "תשמרי על עצמך, בקרוב תצטרכי לטפל לא רק במרקוס."
מרי צפתה בבתה צועדת כשבעלה מחבק אותה ומחמם אותה מהרוח העזה שנשבה, היא חייכה לעצמה נושמת לרווחה מאושרת שקריסטין מצאה גבר שייתן את חיו למענה. היא המשיכה לצפות בהם נכנסים למכונית וזו מתניעה ומתחילה לנסוע.
"תודה, הייתי ממש צריכה את הביקור הזה." התרפקה קריסטין על המושב הקדמי במכונית, מרקוס העביר אליה מבט חטוף וחזר למקם את עיניו על הכביש לפניו.
"ביקרת אותו?"
"את הקבר של אבא?
"לא. את ג'ון."
המכונית נעצרה לרגע.
"מה?!" קריסטין הביטה בבעלה בבלבול, מרקוס המשיך להביט אל הכביש.
"מה מה? אני רק רוצה לדעת אם ביקרת אותו, זה הכל."
"לא, לא ביקרתי אותו." קריסטין דיברה בקול חלש.
"טוב." נאנח מרקוס.
"מרקוס, דיי, אני התגברתי עליו." שיקרה.
"אל תשקרי לי."
"אני לא משקרת."
"את משקרת," קבע והתניע את המכונית שוב. "אני לא רוצה שתשקרי לי," טון דיבורו חזר להיות חלש, אותו טון דיבור שקריסטין הכירה.
"מרקוס, בבקשה די, אל תכעס." היא לא רצתה שיכעס, יותר מכל היא רצתה לספק לבעלה חיים שקטים, בלי ריבים, יותר מכל ידעה קריסטין שלא מגיע למרקוס לחיות בצל של פחד שמא היא תברח באחד הימים.
"אני לא כועס, אני התחתנתי איתך בידיעה שאת לא אוהבת אותי."
קריסטין השתתקה, על זה לא היה לה מה להגיב.
"אם את לא חושבת עליו, למה בכית באותו לילה?" הא הרגיש דחף לזרוק את הקלפים על השולחן באותו אחר צהריים, מרקוס לא אהב את הצורה בה דיבר לקריסטין אבל משהו בתוכו השתוקק כבר להכיר את האישה שישנה איתו במיטה, אותה אישה שיום אחד היא קורנת ששמחה, מנשקת אותו ומעניקה לו את החום שהזדקק לו ומצד שני, הוא מתעורר בלילה כדי לראות אותה מחניקה את דמעותיה.
"בגלל זה אתה מתנהג מוזר בשבועיים האחרונים?" קריסטין הצטערה שמרקוס היה צריך לראות אותה בוכה.
"מוזר לך שאני לא נוגע בך?" גיחך מרקוס בלגלוג, ניראה וקריסטין הופכת תעולמה עבורו ככל שהימים איתה עוברים.
שאר הנסיעה לוותה בשתיקה משני הצדדים, מידי פעם מבטהים המבולבלים נפגשו לשבריר שניה וכשזה קרה שניהם הפנו את מבטיהים לצד השני.
כשהמכונית עצרה לבסוף מול הבית השעה היתה כבר מאוחרת, שניהם יצאו מהמכונית במהירות, הם נכנסו אל הבית פושטים את המעילים שלהם, קריסטין מיהרה לעלות לקומה השנייה ונכנסה לחדרה בעוד שמרקוס התעכב כשנכנס למטבח לשתות, אולי מנסה לשכוח את הריב שלהם בעזרת כוסית יין או שתיים.
קריסטין טרקה את דלת החדר ומיהרה להחליף בגדים, נאבקת בשטף הדמעות שאיים להתפרץ מעינייה, היא לא האמינה שהריב עם מרקוס ישפיע עליה כך.
"אלו בטח ההורמונים." תירצה לעצמה בעודה מביטה בפרופיל של עצמה במראה, מכווצת את כותנת הלילה אל גבה כדי לבדוק אם יש לה כבר בליטה באזור הבטן, היא התאכזבה לגלות שבטנה היתה עדיין שטוחה כפי שהיתה אתמול ולפני שבוע. היא לפתה את אחת הכריות מהמיטה וטחבה אותה אל מתחת לכותנת מנסה לדמות כיצד תיראה בעוד חודשים לא רבים.
מרקוס נכנס לחדר בהפתעה. הוא הביט בה במבט רציני, סורק את הכרית שכבר הספיקה ליפול על הרצפה. קריסטין הסתובבה למראה במבוכה, מנסה שלא לפגוש את מבטו את מרקוס כל עוד הוא בחדר.
כשמרקוס נכנס למקלחת היא ראתה בזאת הזדמנות לשכב לישון, היא מיהרה אל עבר המיטה ונשכבה על צידה הימני מפנה עורף לצד השני, עליו ישן מרקוס מידי לילה.
כשהוא יצא מהמקלחת שיערו עדיין רטוב נוטף מים הוא התקרב אל המיטה באיטיות, הוא הביט בקריסטין בחיבה, קריסטין הרגישה אותו נשכב לידה על המיטה ועצמה את עינייה חזק עושה את עצמה ישנה.
מרקוס התקרב אליה, ועוד קצת.
"קריסטין." לחש, מנשק לצווארה. טיפות מים זלגו על פניה של קריסטין וגרמו לה לרטוט בהפתעה. "אני מצטער." המשיך לנשק את צווארה ידו נעה על צידי גופה, קריסטין נאבקה שלא להיאנח ונעה באי נוחות. "אני אוהב אותך." הוא לחש אל אוזנה, ידו מרימה את כותנת הלילה שלה ומלטפת את בטנה, קריסטין הפסיקה לנשום לכמה שניות.
לאחר מספר רגעים מרקוס נרדם, כשקולות נשימותיו נשמעו בבירור באוזנה של קריסטין שעכשיו שכבה פקוחת עיניים מביטה אל השתקפותה בדלתות ארון הבגדים עשויות המראות.
מאוד קשה לקריסטין היה להודות שמרקוס מעורר בה רגשות שהיא לא חשבה שתרגיש עם אדם חוץ מג'ון, רק הוא ידע על אלו כפתורים ללחוץ וניראה ומרקוס התחיל ללמוד ולהכיר את הכפתורים הללו טוב משציפתה.
מהר החיבוקים היומיים של מרקוס חזרו לשגרה היומית של קריסטין, והא חזר לנשק אותה מידי בוקר לפני שיצא לעבודה.
לקראת חג המולד נסעו קריסטין ומרקוס לקיימברידג' לחגוג עם מרי, והם שהו שם למשך שבועיים.
ככל שהימים עברו בטנה של קריסטין הלכה וגדלה, והבעיטות של התינוק הפכו מאוד מורגשות, מרקוס נהג לשכב לידה על המיטה ידו על בטנה, ולחכות שהתינוק יבעט.
מאז הריב מרקוס לא הזכיר את ג'ון בשיחות שלהם, לאט לאט מצב הרוח המרומם של קריסטין חזר והוא הודה לאלוהים על כך.
באמצע עונת הקיץ, כשמזג האוויר נעשה מעט יותר חמים ונעים, קריסטין ילדה את בנה הבכור, וכפי שהבטיחה לאימה היא קראה לו אלכסנדר. אלכסנדר הקטן היה העתק מדויק לאימו מבחינת מראה, עיניו הירוקות הגדולות סרקו את הסביבה בסקרנות, וקצוות שיערו הבלונדיניות היו רכות כמשי.
הוא ירש את האישיות של אביו, כבר מגיל כמה חודשים הסקרנות והרצון לחופש נראו לעין כל באישיות של ילד הפלא, כשהחל לזחול לפני שהספיק לסיים את החודש התשיעי לחייו, והוא החל לעמוד וללכת כמה שבועות לפני שחגג את יום ההולדת הראשון שלו.
התינוק הקטן השרה הרגשת ביטחון על קשר בין קריסטין ומרקוס, קריסטין פסקה להכחיש שהיא טעתה בקשר לכל הדעות שהיו לה לגבי מרקוס, ניראה והתינוק המשותף גרם לה להתחיל לחשוב באופן הגיוני על האפשרות לבלות עם מרקוס את שארית חייה למרות שליבה תמיד יהיה שייך לג'ון.
מאז אותה שיחה שהיא ניהלה עם עוזרת הבית שלה, קריסטין חיכתה לרגע בו תרגיש מה זה להיות אימא, ובדיוק כפי שחלמה ודמיינה, ההרגשה להחזיק את אלכס בחיקה היתה ההרגשה הכי טובה שחוותה בכל חייה, אלכסנדר גרם לשינוי גדול בדרך המחשבה של קריסטין וניראה שהיא מסוגלת לעשות הכל למען בנה הקטן.
החיים באחוזה נמשכו באותו אופן שבו הם התחילו, שגרת העיסוקים של קריסטין המשיכה לרדוף אותה גם אחרי שילדה את אלכס, הימים המשיכו לעבור מהר. עכשיו, אלכס מילא את החלל הריק שהיה חסר בשגרה שלה. כעת בזמן שמרקוס היה בעבודה היא טיפלה בבנה מסרבת לכל הצעה של מרקוס לשכור אומנת כדי שתעזור לה בטיפול בתינוק.
"אף אחד לא יטפל בבן שלי כמוני."
"אני לא אומר שהאומנת תטפל באלכסנדר, היא רק תעזור לך, את עובדת מספיק קשה."
"לא."
לאחר שהציע זאת מרקוס בפעם השלישית והוא זכה לאותה תשובה נחרצת הוא הפסיק לנדנד לאישתו והוא הבין שקריסטן נקשרה מאוד לבנם והיא לא מסוגלת לדמיין מישהי אחרת חוץ ממנה שתטפל בו.
מה דעתכם? (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
