כשפטרושקס נולד קיבלנו ספר שממש מצא חן בעיני, עם מקום לרשום בו כל דבר
מהקקי הראשון ועד גיל חמש. אני לא חסידה גדולה של הדברים האלה, אבל מאחר והיה מדובר בספר מתוק של ממש, עם ציורים חינניים בסגנון ביאטריקס פוטר, שתמיד עושה לי מצב רוח טוב, שמחתי מאוד וכבר דמיינתי איך נמלא כל פרט ופרט, ואיך כשפטרושקס יגדל זה יהיה הספר החביב עליו. כמה חודשים טובים עברו מאז ואני התקדמתי בנושא בשתי
חזיתות:
1. מילאתי את העמוד הראשון בספר (שם האב ושם האם, למקרה ששאלתם את עצמכם)
2. רשמתי לעצמי לקנות בקרביץ טוש בלתי מחיק
מאחר וקרביץ אינה נמצאת בדיוק מושלם על הקו שבין סופרפארם לשילב יצא ששאר הספר- בינתיים- ריק.
ולא, אני לא זוכרת באיזה תאריך בדיוק הוא חייך לראשונה וגם את טביעת
הרגל הקטנטנה שלו לא הטבענו במקום המוקדש לה בספר. מה שכן- שמרתי לו את
הגרביים הראשונות שלו למזכרת, בתוך קופסת מזכרות מושקעת בה מונח גם המקלון
שאישר לי שפטרושקס הוא אכן פטרושקס. כן, זה כנראה יגרום לו לטראומה כשהוא
ימצא את זה. כן, כנראה שאני אצטרך להוציא את המקלון לפני שהוא יהיה
גדול מספיק בשביל לחטט בתוכן הקופסא בעצמו. בינתיים זה שם, כי אחרי הכל-
ההורמון הזה שצבע את הקו הנוסף במקלון הוא מזכרת מאותו פטרושקס בגודל פירור
סוכר שישב לי אז בבטן, אז לא חבל?...
ובינתיים העולם לוחץ עלי לכתוב. סבתות, חברות ובלוגריות דוחקות בי
לכתוב ולא לשכוח. ויש דברים שנשכחים- בהחלט. אני כבר לא מדברת על הפרצופים
הקטנים שהוא עשה, והקולות המצחיקים שהוא השמיע, שבהתחלה השתנו משבוע לשבוע
והיום משתנים מחודש לחודש. את כל אלה אין מילים שיצליחו לתאר (כמה? כמה
מטומטמים (או יותר נכון עייפים) היינו שהתחלנו להנציח אותו בוידאו רק מגיל
חודש וחצי?), אני מדברת על אובדן כואב של אנקדוטות משעשעות (ברובן מוזכרות
המילים "קקי" ו"אמצע הלילה") שהיינו נוהגים להזכר בהן תדיר בחודשים
הראשונים ולהצחיק את עצמנו (ואת הסובבים אותנו-???) בכל פעם מחדש.
אז יהיה פה בלאגן כנראה כי אכתוב מכל הבא ליד- אבל הנה קצת דברי ימי פטרושקס:
כל אם לתינוק טרי תסכים איתי שאחד הדברים הקשים בימים הראשונים הוא חוסר
השינה. אוכלוסית העולם בשלב הזה מתחלקת לשנים: אנשים שישנים בלילה ואנשים שלא ישנים בלילה.
כל מי ששייך לקטגוריה הראשונה יוגדר מיד כמושא קנאה: חיילים בטירונות?-
אני מוכנה להתחייב לימים על ימים של מטבחים ומטווחים בשביל שש שעות שינה
בלילה!, אסירים בבית כלא?- מיטת הברזל ההיא שם מאחורה נראית לי ממש מפנקת!,
שורדים על אי בודד?- תנו לי פיסת חול רטוב ואני לא אקום ממנה ליממה! עוני,
תחלואים וכל שואות העולם התגמדו לעומת חווית חוסר השינה, שיוצרת מצבים מטושטשים
והזויים במיוחד:
בחודש הראשון הפטרושקס לא עלה מספיק במשקל והיינו צריכים לדאוג שהוא אוכל כל
שלוש שעות. גם בלילה. כן- הכוונה היא שגם אם הוא היה מחליט מיוזמתו לפנק אותנו בכמה שעות שינה רצופות, אני הייתי צריכה לקום עם שעון מעורר ולהאכיל
אותו. באמצע אחד הלילות צלצל השעון, מסונכרן היטב עם הפטרושקס שבדיוק מתחיל לבכות.
אני מתעוררת, ובין צפצוף לבכי תינוק מעירה גם את הקרוי בעל: "מוזר, השעון מצלצל כי אני אמורה לעשות משהו- אבל אני לא זוכרת בדיוק מה..."
האינטסיביות של טיפול ראשוני בתינוק ועוצמת החוויה גרמו לכך שבכל אחד
מהחלומות החטופים והטרופים של הימים הראשונים הופיע פטרושקס בשלל צורות.
זה- ביחד עם הפחדות חוזרות ונשנות של אחיות ומדריכי בטחון ילודים למיניהם-
גרמו לי להרגשה תמידית שהפטרושקס נמצא (אבוי להפקרות ולהזנחת הבטיחות!) איתי
במיטה, כשבפועל הוא ישן בבטחה בעריסתו.
היו פעמים בהן הגיע הקרוי למיטה אחרי שכבר נרדמתי, ואני ביקשתי ממנו להחזיר את
הפטרושק לעריסה (שוב- הפטרושק ברגעים ההם כבר היה בעריסה שלו, מרחק מטרים ספורים מהמיטה), בחלק מהפעמים אף התווכחתי איתו כשהוא ניסה להעמיד אותי על טעותי ("לא!
אתה לא רואה אותו? הוא כאן! שים אותו בעריסה- זה לא בטיחותי!") ובקיצונית
מכל הפעמים, אחרי שכבר נרדמתי, עייפה מהוויכוחים עם הקרוי (הוא פשוט סירב
להאמין לי!) בדקתי בכל עשר שניות את הפטרושקס מתוך שינה, מיששתי אותו
וליטפתי ווידאתי שהוא לא נמעך תחת השמיכות ותחת הוריו הכבדים מעייפות.
למחרת שאל אותי הקרוי בעל למה תקעתי בו אצבעות לכל אורך הלילה. אוי.
ויש את הדאגה לצרכי התינוק- אינטסיבית ומלאת שאלות שדורשות מענה- כמה
אכל ומתי ומה ואיך ומה הוא צריך ומה לעשות. המוח כה גדוש בה בשבועות
הראשונים שהוא לומד להיות מסונכרן לה ולה בלבד. גם במצבים שלא קשורים
לתינוק, הנה למשל:
אני מנהלת שיחה עם בחור שאני עובדת איתו, במהלכה הוא מפהק פיהוק בריא ואני מיד חושבת
לעצמי: "וואו! איזה פיהוק! הוא בטוח עייף! מתי הפעם האחרונה שהוא ישן? כמה
זמן עבר מאז? אולי הוא צריך לישון שוב?"
מאז שהפטרושקס נולד בדקנו את יעילות מכשיר הבייביסנס שלנו במספר הזדמנויות. המבהילה שבהן היתה באמצע אחד הלילות והקפיצה אותי מהמיטה על מנת לגלות את מיטת הפטרושק ריקה. פחד ובהלה. התבוננות נוספת גילתה אותו מצונף כאורי כדורי באחת מפינות מיטתו. בנוסף לזה שמענו את הצפצוף המבהיל באינספור הפעמים בהן שכחנו לכבות את המכשיר כשהרמנו את פטרושק מהמיטה. עד שהתרגלנו לפעולת הכבוי עברו אי אילו שבועות בהם צפצוף המכשיר התנגן תדיר בביתנו, לילות כימים. ואם בימים דיברנו על קקי ועל פלוצים, בלילות לחשנו זה אל זה בעייפות ובדחיפות: "זכרת להדליק את הבייביסנס?" "זכרת לכבות את הבייביסנס?" "אל תשכח לכבות את הבייביסנס" "הבייביסנס עובד?"
אני קמה באמצע הלילה לשירותים. בחצי הדרך אני עוצרת: "רגע... זכרתי לכבות לעצמי את הבייביסנס כשיצאתי מהמיטה?"
המזל הגדול הוא שממצבי שפל כה נמוכים אפשר רק לעלות. ממצב שבו היינו צריכים להעיר את הפטרושקס כל 3 שעות למצב שבו יכולנו לתת לו להעיר אותנו (כל 3 שעות- אבל התקווה, הוי התקווה שאולי הוא יחליט לישון יותר עשתה את כל ההבדל!), מהנקה ממושכת של כשעה וחצי בכל פעם להנקה של כעשרים דקות (מה שכבר השאיר לי כשעתיים וחצי שינה ברצף. תענוג!) ומכאן- למה שהאחיות של טיפת חלב קוראות "פתיחת פערים". איזה ביטוי יפה זה "פתיחת פערים", נכון? מוסיקה לאוזן.
ומאחר ומדובר פה באחד הפוסטים הארוכים בתולדות, ומאחר שאמנם פתיחת פערים וזה, אבל בכל זאת עייפתי- אסיים כאן הפעם.
הנה לכן פמליה חביבה שלי- תיעדתי ואפילו נהנתי.
חבל רק שאין כאן מקום לטביעות רגליים זעירות.
ליל מנוחה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
