הבשורה על פי עדן

אני והקארמה פיתחנו מערכת יחסים הדדית, סוף כל סוף.

אני מרגישה שמצאתי את המקום הרוחני שלי, ונראה שאני נותנת בו את אמוני המלא.

אני הולכת שבי אחריה, אחרי אהובתי החדשה והמסתורית, מאפשרת לה להנחות אותי בכל אשר אלך, נותנת לה להצליף בי בחוזקה ברגעי חולשה ואיבוד הדעת, ומאידך, נותנת לה ללטף את פניי במשבי רוחה הקלילים באותם רגעי חסד בהם אני חווה איזושהי התרוממות נפש.

היא מוכיחה לי שוב ושוב שתקופות שפל, הן ירידה לצורך עלייה.

תמיד בסופן מגיעה השלווה המיוחלת, דופקת על דלתי בדיוק ברגע הנכון, ומבקשת להתארח במשכני,

עושה הכל כדי לחדור לראשי ולנבכי נשמתי, מבטיחה אינספור הבטחות, משכנעת, ולבסוף כשאני משתכנעת מכוחן של המילים הטובות, היא מוכיחה את עצמה גם בשטח.

הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

דברים טובים קורים לאנשים טובים, אני מזכירה לעצמי.

אני שמחה שניחנתי ביכולת להעריך כל רגע ורגע בחיים האלה, גם בדיעבד וגם באותם רגעים עצמם.

לא נותרו בי רגשות שליליים כמעט, הם מתנדפים באותה מהירות בה חדרו לעצמותיי קודם לכן.

אני שוב מתמלאת באנרגיות חיוביות, מסירה מעצמי מחסומים שיצרתי בעל כורחי או כאלה שנבעו מכורח הנסיבות, ונרגעת...

ועם זאת, עדיין אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על גורל, מזל ואותות מלמעלה... ועל השפעתם ההרסנית על הגוף והנפש...

אסור לי לשכוח בשום פנים ואופן.

אני צריכה שוב ושוב להזכיר לעצמי את כל הדברים שהביאו אותי לנקודה הזו.

אסור לי לתת לזיכרונות טובים וכאב שנובע מהיקשרות ממושכת, לגרום לי לחשוב שאולי עשיתי טעות.

זה היה הדבר הנכון לעשות. חד משמעית.

אסור לי לשכוח. פשוט אסור.

אחרי כל מה שחוויתי, מן הראוי שאלמד להרפות.

זהו הסעיף הראשון בהסכם הבלתי כתוב שלי עם אהובתי החדשה, הקארמה.

היכולת להרפות תמיד עולה בקנה אחד עם אותה הקלה גדולה שחוויתי.

לולא הוקל לי, לא הייתי יכולה להרפות מזה לעולם, היא טוענת.

וכנראה צודקת.