לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג הקיומי

אני אחד שלוקח כל דבר ללב, ותמיד מנסה ללמוד על עצמי ועל עצמנו: ממה שאני קורא ושומע, מההתרחשויות הפוליטיות בארץ, מחוויות תרבותיות ומכל מה שמזמנים החיים. בבלוג הזה שום דבר לא מובן מאליו, והנחות היסוד נבחנות מחדש.

כינוי:  רון מעיף

בן: 40

Google:  רון מעיף





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2009

מפראנויה להטרוטופיה


כשברק אובמה דיבר ב"נאום קהיר" על זכות הקיום של מדינת ישראל לאור השואה, התרגזנו עליו. נתניהו הקפיד להזכיר בנאום התגובה שלו את זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ לאור התנ"ך, אלפיים שנות געגועים וכו'.
דברי נתניהו נכוחים. געגועי אלפיים השנה אכן היו, והציונות המדינית התחילה הרבה לפני השואה.

אבל מה רוצים מאובמה? הממסד הישראלי עצמו דואג לטפח את האתוס המקשר בין התרחשות השואה לזכות קיומנו במדינה, האתוס המכונה: "משואה לתקומה". בספר ההיסטוריה לבגרות ישנו פרק בשם זה. מה זה אומר? זהו נראטיב ליניארי שמקשר ישירות בין השואה לעצמאות המדינה- כאילו המדינה לא הייתה קמה לולא השואה, כאילו השואה נועדה לאפשר את הקמת המדינה. נראטיב של "ירידה לצורך עלייה".
אתוס זה בא לידי ביטוי, למשל, במטסי חיל-האוויר מעל אושוויץ ביום ציון השחרור, ובאמירות כגון: "אנו צריכים צה"ל חזק כדי שהשואה לא תחזור". 
משפט אחרון זה, ממחיש מדוע אתוס "משואה לתקומה" הוא אתוס פרנואידי, לפיו די ברגע של חולשה מצידנו על מנת שהשואה תתרחש שוב.

עלי להדגיש: לא בטוח שזה לא נכון (במיוחד כשמעיפים מבט לכיוון גרגמל האיראני), כמו שנאמר: "זה שאנחנו פרנואידים, לא אומר שלא רודפים אחרינו". הנקודה שלי היא, שאנחנו בעצמנו נוטים להצדיק את קיומנו על סמך השואה, ובכך לזנוח את אתוסי התנ"ך, הגלות, והציונות עצמה.

השלכה נוספת של זניחת האתוסים הללו והתרכזות באתוס "משואה לתקומה" היא, כאמור, הכניסה לעמדה הפרנואידית כלפי הגויים, שגורמת לנו לאובססיה מסוימת בנושא הגבולות. זו הסיבה שהנושא הפלסטיני כל כך מעיק עלינו: הוא יוצר סיטואציה שבה הגבולות לא ברורים, ישנם חלקים של המדינה שאינם ממש חלק ממנה. הרצון הוא לא כל-כך לסיים את כיבוש האוכלוסיה האזרחית, כמו ליצור גבול ברור בין "אנחנו" ו"הם"; או ליתר דיוק- להגיע למצב הרצוי בו "הם" בחוץ.

זהו אולי ההסבר לתופעת ההטרוטופיה הישראלית (ראו בפוסט הקודם).      

רון.
נכתב על ידי רון מעיף , 13/7/2009 23:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מישל פוקו והפליטים הסודנים


בספרו "הטרוטופיה", מגדיר מישל פוקו סוג של מרחבים סגורים, הנבדלים מהותית מהמרחב הכללי. למרחב הטרוטופי אין "גבולות" במובן הרגיל; אך זה לא אומר שהוא מעורבב עם שדות אחרים ללא גבולות, אלא ההיפך- הוא נבדל באופן איכותי, מהותי כל-כך מהשדות האחרים - עד שאין לו כל נקודת השקה עימם. הוא צף לו בודד בחלל, לא נוגע בדבר.


הדגמה טובה לנושא, הוא קיומנו במרחב הערבי הסובב אותנו.

במשך רוב שנות קיומה, מדינת ישראל הייתה סגורה בין 4 מדינות אויב שרצו להשמיד אותה. עבור ישראלי, לעבור את הגבול- כל אחד מהם- היה מעשה מסוכן. הסכמי השלום לא הביאו לשינוי מהותי: כשאנחנו יורדים לסיני האמהות שלנו מפצירות בנו לא לעשות את זה "כי זה מסוכן"; כשאנחנו שם, אנחנו חשים תענוג קטן של שהייה בתחום האסור; וכולנו נרוץ בבהלה חזרה לארץ ברגע ששר הביטחון "יזהיר".

קלטתי עד כמה המצב הזה לא-נורמלי, כשאבא שלי, שגדל בבלגיה, סיפר לי שבטיולי-אופניים של סופשבוע הוא היה, לפעמים, חוצה את הגבול להולנד. בתור צבר, זה נשמע לי מאוד מוזר, כיוון שלעבור את הגבול הוא לא מעשה יומיומי, אלא מעשה מיוחד מאוד ואפילו נועז ("הו, הסלע האדום..." זוכרים?).

בעוד שבמקומות אחרים הגבול מהווה נקודת מגע בין מדינות, והמקום שבו אזרחים עוברים ממדינה אחת לאחרת - אצלנו, הגבולות הם טאבו שלא חוצים. בעינינו, אין מאחוריהם שום דבר- אין שם מדינה אחרת ואנשים אחרים. הגבול אינו גבול בין 2 מדינות אלא הגבול שלנו מפני מה שבחוץ.


מה שהביא אותי לחשוב השבוע על פוקו והמרחב ההטרוטופי שלנו, היא תערוכת צילומים קטנה שהוצגה לאחרונה באחד ממסדרונות האוניברסיטה העברית, שבה תמונות רגילות ויומיומיות של אנשים פשוטים: מבשלים, אוכלים, מדברים, מתחבקים ומחייכים מול המצלמה. שם התערוכה הוא "פליטים סודנים בישראל" (לא זוכר את שם הצלם/ת..מצטער).

מה שהיה חזק בתמונות האלו היה הפשטות שלהן.

גיאוגרפית, סודן קרובה. אפשר אפילו לקחת אוטו, לחצות את מצרים מצפון לדרום ולהגיע (אם כי לא להיכנס, כמובן). אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. עבורנו, מה שמעבר לגבול לא ממש קיים, אלא אם כן הגענו אליו במטוס.

וכך, מתרחשות זוועות ממש בשכונה שלנו בלי שנהיה מודעים אליהם. כמובן שכותבים על זה בעיתונים, אבל אין מבחינתנו כל זה מתרחש בכוכב אחר. עבור רובנו, אין הבדל בין דארפור לבין, למשל, מזרח-טימור. אפילו כשאלפי פליטים סודנים נמצאים אצלנו בישראל, וממשיכים להגיע ולנסות להבריח את הגבול (כ10-20 מידי לילה, ע"פ אתר .irefugees.org) – אנחנו מתעלמים מקיומם.

אנחנו רואים בהם אנשים שבאו ממקום "אחר", רחוק; אבל הם עשו את כל הדרך לכאן ברגל.

לתופעת ההטרוטופיה הישראלית ישנן השלכות נוספות, למשל העובדה שכניסת תיירים מירדן ומצרים לארץ אסורה (הידעתם?), וחוסר ההבנה שלנו לכך שערביי ישראל דווקא מרגישים בבית במרחב המזרח-תיכוני,ועבורם לנסיעה לדמשק יש משמעות אחרת מכפי שאולי נראה לנו.


אך מה התפקיד שממלאת ההטרוטופיה הזו ביחס למרחב החיצוני?

פוקו מונה שני סוגי תפקידים של הטרוטופיות:

האחת, ליצור מרחב אשלייתי המכריז על הממשות שבחוץ. לא נראה שזה מה שקורה כאן, כיוון שכאמור, תופעת הלוואי היא הפוכה- הבחוץ לא ממשי עבורנו.

אז כנראה שזו הטרוטופיה שתפקידה אחר: יצירת מרחב ממשי אחר, מושלם ומאורגן, שמפצה על המרחב הכללי חסר הסדר והמבולגן.

אני מנסה לחשוב מה משמעות המסקנה הזו לגבינו: מדינת ישראל רחוקה להיות כה מושלמת ומוקפדת, באופן שמצביע על חוסר-הסדר של שאר העולם. אבל אם נתייחס למרחב הכללי הקרוב, הסובב אותנו - דהיינו, הערבי - אולי ההתבצרות ההטרוטופית שלנו מקבעת התנשאות כלפיו; גורמת לנו להרגיש שמעבר לגבול ישנו ג'ונגל של ערבים חסרי-תרבות, מחבלים-למחצה (לפחות) שאדם תרבותי לא יכול לשרוד בו.


אבל, האם זו תוצאת ההתבצרות או סיבתה? מה קדם למה?


אני אמשיך לחשוב על זה. אולי יהיו מסקנות.


רון

נכתב על ידי רון מעיף , 7/7/2009 17:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





נכתב על ידי רון מעיף , 7/7/2009 17:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרון מעיף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רון מעיף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)