עבר זמן.
אין לי כל כך מילים לתאר את מה שהיה. פשוט לחץ, טורנדו ששאב את כולי לתוכו ופירק אותי לחתיכות, שסובב אותי עד שהפכתי לחלק מהמערבולת הענקית, שנהייתי טשטוש, אוויר.
ופתאום נעצרתי, ופתאום יש לי החלטות להחליט ובחירות לבחור ודברים לעשות ופתאום בא לי פסק זמן, אבל זה לא עוזר כי אני לא מפסיקה לחשוב ולחשוב, לשקוע עמוק בבוץ של כל ההחלטות וההזיות והדמעות והתחושות. ופתאום הכל יתחיל שוב, ואז יבוא לחץ ויגהץ הכל לתוך ריבוע של חוסר טעם. ואני תוהה אם יש דרך לעצור את זה, ומי כמוני יודע שאין, שצריך לתת לזמן לרפא את הפצעים שהוא גורם.
וגם כן זמן. בתקופה ההזויה הזו אני תמיד חושבת על מי שהייתי... על מי שאני... על מי שאני אהיה. לפני, מה, שבוע? שבועיים? לא זוכרת כבר בדיוק מתי, הייתה לנו איזה מסיבה בבית ספר. אני זוכרת שבאחת עשרה בלילה הלכתי בשמלה קצרה ונעלי ספורט, במעיל דמוי-עור לתחנת האוטובוס עם אבא שלי. אולי לבשתי את המעיל של אמא שלי מעל זה. אני זוכרת כובע. אני זוכרת שכשחיכינו לאוטובוס הורדתי נעליים, אפילו לא לבשתי גרביים, ולבשתי מכנסיים מתחת לשמלה. ביקשתי מאבא שלי שלא ניסע, שנלך ברגל. כמה זה, חצי שעה הליכה, ארבעים דקות? לא היה אכפת לי. נראיתי מגוחכת, כנראה, אבל לא היה לי אכפת בכלל. אני זוכרת שהתחלנו ללכת, והיה חשוך למרות שהיו פנסי רחוב, הלכנו עוד קצת ועוד קצת, שני אנשים שנראו בני חמישים ומשהו שאלו אותנו איך להגיע לעיר. הלכנו עד לתחנה הבאה וראינו שהאוטובוס מגיע, אז עלינו עליו. היו שם כמה אנשים, רובם עם מבטא צרפתי, שדיברו על מלחמת הכוכבים בשיא ההתלהבות. התקשרנו הבייתה כדי לשאול את אח שלי על הגזע של צ'ובאקה כי השאלה שלהם הצחיקה אותנו כל כך. הוא ישן, יום אחרי זה הוא סיפר לנו שזה ווקי, אבל זה לא הקטע. כל הזמן הזה חשבתי על איך שאני של פעם הייתי מתמודדת עם זה. גרוע. פשוט נורא. חשבתי על חוטים, כמו של מריונטות, שמחברות אותי אל נועה ההיא, ואיך שאני חותכת אותם לאט לאט. דם וכאב ובריחה מעצמי, אבל במובן טוב. יש לזה צד טוב. הצד הזה. זו דלת שאני פותחת לעצמי. זה משהו טוב. אני מאמינה בזה באמונה שלמה, סוף כל סוף.
מחר צובעת את השיער לשחור סוף כל סוף (או מחרותיים, זה די תלוי בתזמון שלי, של סברינה והאח הקטן), אולי תספורת. יש לי חזרות מכאן עד לאין סוף (טובף עד אפריל אבל מספר החזרות לא באמת ידוע), אני צריכה לבחור את מה שאלמד בשנה הבאה וכנראה גם בשלושת השנים שאחרי זה - וכנראה גם אחרי זה - עד אמצע מרץ, לכתוב עבודה במדעים ולהשלים חומר בחשבון, לראות את נאום המלך או איך שלא קוראים לזה סוף סוף, לבדוק שחברה שלי לא מתמוטטת ושגם אני עדיין עומדת על רגליי, אבל למרות שבאמת יש בתוכי מערבולת של מחשבות ובעיות אנד-אול-דאט-שיט, אני חושבת שאני אוכל להתמודד עם זה. כנראה. לפחות בינתיים. אני סומכת על נועה החדשה. אני חושבת שהיא תסתדר. (:
כינוי:
טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
