איפה נתחיל?
כן, אני יודעת, נעלמתי. חודשיים כמעט.
ואני מצטערת. לא כל כך בשביל הקוראים, אבל יותר בשבילי. כי באמת שחסר לי.
אז הנה, אני יושבת על המיטה שלי, בחדר הענק שלי, עם השותפה המדהימה שלי, ב"מונסרט קולאג' אוב ארט". בברלי, מסצ'וסטס.
עשיתי את זה, אני בבית ספר לאומנות, לומדת צילום! כמו שרציתי. כן? לא בטוח.
טוב לי, אבל אני לא מאושרת.
ג'ייסון ואני נחגוג חודשיים בעוד שלושה ימים, שמחים ואוהבים. הוא מתוק, באמת.
שלשום הוא הגיע אלי לבקר ונשאר לישון. אני מתגוררת בבית עם עוד 7 בנות. אמנדה (השותפה שלי), ליז, קירסטי, אליסה, איליי, אמנדה2 ואליסה.
בגלל שאנחנו קיבלנו בית ממשי ולא דירה במעונות, יש לנו הרבה יותר פרטיות ולבנות האחרות לא מפריע שג'ייסון מגיע אלי פעם בשבוע.
אתמול בבוקר התעוררנו, נפגשנו בפארק עם חברים שלי ולקחנו רכבת לבוסטון, לHempfest. פסטיבל ענק באמצע הבוסטון קומנס מלא בסטונרים על ימין ועל שמאל. מלא ראסטה, מלא מריחואנה, מלא אנרגיה חיובית. בילינו קצת עם החברים שלי מהקולאג' ואז נפגשנו עם החברים מנורטון.
היה כל כך נחמד לראות אותם, אני לא יכולה לתאר לכם. אני כל כך מתגעגעת אליהם.
ב6 וחצי לקחנו רכבת לנורטון, ביליתי קצת עם ג'ייסון ואז אמא באה לאסוף אותי.
נשארתי איתה עד היום בבוקר, והבוקר לקחתי רכבת לבברלי.
אז שוב, טוב לי. אבל אני לא מאושרת.
אני כל כך מתגעגעת לישראל. יש שם מנטליות אחרת לגמרי.
כל יום שעובר אני מתגעגעת יותר ויותר.
אבל אני משתדלת להתמקד בתשוקה שלי לצילום, ובתשוקה שלי לג'ייסון, ובכל הדברים הטובים שיש לי פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
see.
