כבר שכחתי איך זה להתהלך עם אזניות. זה מנתק אותי מהסביבה, מנתק אותי מההתנשפויות וגורם לי להרגיש סופר-וומן. 

אני לא שומעת את הנביחות של הכלבים אשר פוחדים או שאולי לא, ממני ומהכלב הגדול שנשלט על ידי באמצעות רצועה.

הוא קצת בעולם שלי ואני קצת לא. התגעגעתי לתחושת הבידוד הזו, לתחושה שגם אם אסתובב בקניון הומה אדם, 

אהיה כל-כך לבד שם.

הרבה זמן לא כתבתי כאן. הבלוג הזה טומן בחובו כל-כך הרבה פוסטים שאנשים פעם קראו ועכשיו כבר לא. 

אני לא יודעת אם זה טוב או רע, שמצאתי את דרכי הנה שוב. אני לא יודעת אם הכתיבה כאן היא בריחה כשם

לבישת האזניות. אני כן יודעת שהאתר הזה השתנה נורא. זה רק מראה כמה זמן לא ביקרתי כאן.

התחייבתי בפני, תוך כדי הליכה, שמיד אחרי הפוסט הזה אני מתחילה תקופה חדשה לחלוטין. הייתי חייבת להתחייב גם כאן

כי מול עצמי זה לא מספיק. יש לי אופי חלש, אני מודה, אולי המילים הן אלה שיחזיקו אותי. בואו נקווה שכן.

זה הרגע לקום ולהתחיל לעשות.

אז אני אלך.

להתראות.