כשנה אחרי הגיוס שלי
טקס יום הזיכרון בבית הספר שלי
הגעתי
על מדים כמובן
מבית הספר שלי
יש הרבה נופלים
הטקס כמו כל שנה, מאוד מושקע, קטעי מחול, שירים, נאומים
למעלה משעה
אבל הפעם הייתי במרכז העניינים
כלומר בצד, עם כל עשרות החיילים בוגרי בית הספר שבאו.
הוא אמר לי שהייתי יפה במיוחד
הוא אמר שהחליט לפנות אלי בסיום הטקס
בכל זאת, הבן שלו בין הנופלים.
בזמנו חשבתי שזאת מחמאה, גבר, בן ארבעים ושש, גרוש, אב שכול
מסתכל עלי באמצע הטקס לזכר הבן שלו
היום אני יודעת שהוא פשוט מנותק רגשית מכל דבר
הכרתי אותו, הייתה גם בת, למדה איתי בשכבה, היא לא יצאה לטקס
הזמין אותי לקפה
יאמר לזכותו שהיה ישיר
אחרי שעה וחצי נסענו אליו
אולי בן ארבעים ושש, אבל חתיך, שער קצת מאפיר בצדדים
הוא נישק אותי כמו שלא ידעתי שאפשר
הסתכל עלי ערומה ולא הוריד ממני את העיניים
פעם ראשונה מהירה, אחר כך שוב, לאט, לומד את הגוף שלי
אני חושבת שהצלחתי לגרגר, כמו חתולה
כמעט שלושה חודשים זה נמשך
לא אהבה, נוחות, כיף, הסכמה, חברות
עד שהבת שלו, שלמדה איתי בשכבה, הבינה מה קורה
התקשרה אלי
ביקשה די.
אף אחד מאיתנו לא היה שבור בפרידה.
אבל היום, לפעמים אני מתגעגעת.