נפלטי הכיכרות

התווכחנו עכשיו, אני לא זוכרת אם אי פעם התווכחנו ככה.

כנראה שככה זה, כשעוברים לגור ביחד 3 חודשים אחרי שמכירים, חיים שנה וקצת באזרחות ואז מתגייסים והכל מתמוטט

כבר שנתיים שאנחנו ביחד.

ושנה שלמה מהרגע שהתגייסנו כמעט הכל השתנה.

בעיקר מי שאנחנו היינו

אני חושבת על זה עכשיו בזמן שהוא מתלבש והולך מפה. הוא עומד פה ממש מרחק של פחות מצעד מהמסך של המחשב.

לא רואה מה שאני עושה.

הולך לרוץ בשיא החום. אני מקווה שהוא שתה מים

התחלנו ילדים ועכשיו אנחנו כבר יותר משנה מאורסים וכלום לא קורה

אפילו אמא שלי שבמשך לפחות 6 שנים לא יכולנו להיות ביחד, רוב התקופה הזאת לא הרגשתי שהבית שגדלתי בו הוא הבית שלי.

ואז כשאני והוא הכרנו ועברנו לגור ביחד. פתאום היה לי בית.

אחרי כמה חודשים הבנתי שזה הבית שלי.

בהתחלה הוא היה מתגעגע לבית שהוא גדל בו, בכל פעם שהגיע הוא הרגיש שם בבית וגם אני אפילו הרגשתי כמו במשפט הידוע "העבר תמיד נראה מתוק יותר" שהבית של אמא זה הבית שלי.

אבל יום אחד זה הפסיק להיות. והדירה הקטנה שלנו בנחלאות הפכה להיות בית.

מאז הכל השתנה, התארסנו, עברנו טרור לא הייתה שום תקופה שבמשך זמן רצוף הכל היה בסדר.

שנה שלמה מאז שהתגייסנו בהפרש של חודש אחד מהשני שאני לבד, הוא לוחם, ואז מעיפים אותו ואז הוא נלחם ואז הוא נופל שוב.

ואני? אני בבית, אחרי שנלחמתי להיות בבית, צבא עבודה, ה"מפרנסת" .

השיחות שלנו התחילו ונגמרו בשנה הזאת בצבא,סדרות,יציאות וסקס, המון סקס.

אפילו קרה לי פעם אחת שזייפתי, לא אמרתי לו אבל זה כואב עד היום.

ואולי זה מן סימן כזה משמים,שאנחנו פשוט מזייפים זוגיות רק כי זה הרבה יותר מפחיד להתמודד עם הקשיים ויותר מפחיד מזה זה לברוח מהם ולהפרד.

לפני כמה חודשים הוא שבר את האמון שלי באופן טוטאלי , הוריד לי את הבטחון שגם ככה עמד על 4 מתוך 100 למינוס 30 .

זו מן צלקת בי, צלקת מכאיבה.

אז בחרתי לטפל בעצמי והלכתי לפסיכולוג מזה שנים.

אז הכל מתחיל להיות בסדר איתי בזמן האחרון, והיום,דווקא היום כשהוא כבר חוזר מחר בבוקר לצבא החלטתי לדבר.

שנה שלא דיברנו באמת.

שעה וחצי שדיברנו עכשיו.

היה בסדר בהתחלה, הפנמתי את כל מה שהוא אמר לי, שחט אותי בביקורות, ואז הגיע תורי לדבר.

בהתחלה הוא צעק ,ואז לא, ואז שוב, ואז יותר חזק.

ואז נבהלתי.

רציתי לבכות לרגע, אבל אמרתי לעצמי שאני חזקה אני לא נשברת. זה לא האמריקאי, אני חזקה מזה. אני לא סמרטוט

הוא בסך הכל ילד קטן. הוא לא התבגר ואני אלף צעדים קדימה.

ואז המחשבות רצות "טוב זה זה, זה הסימן, נפרדים"

"אני אוהבת אותו"

"אני מפחדת"

ועכשיו הוא יצא לרוץ

שאלתי אותו לפני שהוא יצא אם הוא שונא אותי, ואמר שהוא פשוט כועס.

אני מותשת אין לי כבר כוח לזה, אני חושבת מה יקרה כשנפרד, אם אני יצא מזה ואמשיך הלאה ואטוס לכל העולם ואשקיע בשביל לטוס לכל העולם כדי לנקות את הראש, או שאני אתרושש כלכלית, נפשית ואתאבד בסוף כמו שתמיד ליוו אותי המחשבות.

ואז אני פתאום מתוך כל הייאוש הנוראי הזה מפתחת מנגון מוטיבציה שלעולם אגב לא הצלחתי להבין למה הוא לא מגיע בתחומי חיים אחרים, ומחליטה לשקם את הקשר הזה, לעבוד קשה.

אני לא מרגישה שהוא פרטנר לעבודה הקשה ואולי זה הפחד שלי.

וואו, שנים שלא הוצאתי אמת על הדף, הכל היה שירבוט של שקרים ומציאות שבחרתי להסתיר.

אני עדיין בכל זאת מתגעגעת לציניות שהייתה בי פעם.

הזדקנתי,

השם גם עכשיו שאתה ישן והיהודים שקטים היום , תעשה שלא נפרד טוב?