אחרי הפוסט הרועש שכתבתי לפני חודש, חלקכם אולי ציפה לעוד פוסטים שכאלה.
מצטערת לאכזב.
לצערי, זו פשוט לא אשמתי.
זה בטח נשמע מוזר, אבל המדינה שלנו שרויה באירוניה מהותית וחסרת כל פואנטה.
טוב, זה לא.
זה נשמע אמיתי.
אני, ברוב תומי, מחפשת כל יום מחדש נושא מרעיש - או לפחות מעניין - שיכול להשפיע על חיי כולנו, שאוכל לכתוב את דעתי עליו בבלוגי היקר.
אבל ברגע שאני פונה למחשב אני מגלה שהנושא הזה לא ממש נמצא ברשימת הגורמים בעלי יכולת השפעה על חיינו, או אפילו ברשימת הנושאים שצריך לדבר עליהם...
ועל כן -
אני מאשימה את המדיה והעיתונות.
כן, שמעתם את זה כבר, זה ה-כ-ל רק באשמתם. תמיד. *עליה צינית בטון הדיבור*
אבל זה נכון.
לא?
העיתונות מחפשת תככים, דברים שימשכו קוראים. לא ממש משנה להם מה חשוב ומה לא, משנה להם הרייטינג.
בנוסף לזה, שום נושא לא יבער יותר משלושה - ארבעה ימים. אסור! זה משעמם את הקוראים!
בסופו של דבר, מה שהמדיה נותנת לנו לקרוא מתאסף לגיבוב מוחלט של חוסר ודאות, ואיש לא יודע מה לעזאזל קורה עכשיו במדינה.
העיתונות, אותה עיתונות שאמורה להודיע לנו מה קורה ומה יהיה איתנו, עם המדינה שלנו, מעדיפה לדבוק בעניינים כמו "איזה שר אמר מה על מי".
אוקי. ו..?
ו...?
אני אגיד לכם "ו.." : המדינה שלנו לא מודעת לעצמה.
אנחנו לא מודעים לגורלנו.
נהיה מודעים רק אם נתעלם מהכתבות הגדולות והמרעישות שלא ממש מועילות לאנושות, ונתמקד ב"עוד פיגוע" שהיה כתוב עליו בריבוע הקטן בפינה וב"עוד תכנוני פינוי וגירוש" שהיה כתוב עליהם איפשהו בצד...
אם נתמקד במה שבאמת חשוב ולא בכל האקשן התעשייתי שמסביב נוכל לעשות משהו.
נוכל לשנות.
כל הכתבות וכל הבלאגנים וכל הדיבורים שנמצאים באותיות הקטנות, מתחת לכל האקשן, הם בעצם נספחים לשאלה הגדולה שרק אנחנו יכולים לענות עליה:
מה יהיה עם המדינה שלנו?
מה יהיה איתנו?
אז בבקשה, די עם הברבורים (כן, זה מופנה גם אלי) וקדימה עם העשייה.
שלכם עד לפעם הבאה, SaraChan
כינוי:
SaraChan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
