בלוג סיפורים בהמשכים =]

אני לא אחפור לכם עכשיו, עדיף לעבור ישר לפרק.

אינגו'יי : )

פרק 30!

למחרת קמתי ב7 וחצי בבוקר בגלל 'הנודניק'. נו השעון המעורר בפלאפון.

כל פעם שאני שומעת אותו מצלצל, הפלאפון יותר ויותר מתקרב לריסוק ללא רחמים.

קמתי כמו תמיד, בקושי. אם יש דבר שאני לא סובלת, זה להתעורר מוקדם בבוקר.  אני אישית מעדיפה התעוררות טבעית, זאת שלא כרוכה בשעונים מעוררים ונודניקים למינהם (פלאפון, אמהות,אחים וכדומה).

פשטתי את הבגדים שישנתי בהם והחלפתי לשורט גינס וחולצה שחורה של בצפר. רק לאחר מכן הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים.

משום מה כשאני עושה את זה ככה אני מסיימת להתארגן הרבה יותר מהר.

הסתכלתי בשעון בפלאפון. השעה רק רבע ל8. השיעור מתחיל ב8:45.'פ'יי יש עוד שעה שלמה' חשבתי לעצמי.

התאפרתי קלות, סירקתי את שערי ושמתי קשת בשיער. נעלתי את נעליי הפומה הלבנות שלי, לקחתי את התיק וירדתי למטה.

הבית היה כל כך שקט..יותר מידי לדעתי. ראיתי פתק שהוצמד למקרר עם מגנט. 

"שחר,

אני בעבודה, תעירי את עומר, הוא אמור להתחיל ב8 היום,

השארתי לך כסף על השולחן, תקני לך משו לאכול בקפטיריה

אמא"

'טוב, מה שבטוח זה שעומר לא יגיע לבצפר בזמן' גיחכתי לעצמי. עליתי למעלה, לחדר של עומר בשביל להעיר אותו.

אחרי 5 ניסיונות כושלים במטרה להעיר אותו, לקחתי את הפלאפון שלו וחייגתי ללוטם. כשהיא ענתה שמתי על רמקול וביקשתי ממנה שתעיר אותו. הנחתי את הפלאפון ליד האוזן שלו והתרחקתי כמה צעדים מהמיטה. "תתעורר" נשמעה צעקה חזקה מהפלאפון.

מכיוןן שעומר ישן ממש בקצה המיטה, הוא נבהל מהצעקה והתגלגל מהמיטה הישר לריצפה הקרה. הוא הסתכל עליי מבולבל ועוד יותר מבולבל מכך שהוא עדיין שמע מישהו מדבר אבל שפתיי לא זזו. מבטי הופנה אל הפלאפון ועומר עקב אחר מבטי. כשהבין שהקולות בוקעים מהפלאפון לקח אותו והקריב אותו לאוזנו "הלו?" שאל מהוסס. "עומר תתעורר" צעקה לוטם. עומר הפיל את הפלאפון והסתכל עליי מבועת.

"תרגע, זו לוטם" הרגעתי אותו תוך כדי שצחקתי כמו מטורפת. "יש לך שיעור עוד 5 דק' אני מציעה לך להזדרז".

יצאתי מחדרו מותירה אותו להתעורר מהשינה..וההלם. ירדתי לסלון והדלקתי טלוויזיה. העברתי לערוץ אמ.טי.וי והלכתי למטבח להכין לי תה מתוק עם לימון. טעם גן עדן.  ב8 וחמישה טל התקשרה אליי.

"שחרוני, איפה את?" שאלה.

"בוקר טוב קודם כל" הערתי לה. "אני בבית, ואת?" שאלתי.

"או, אה..נכון..בוקר חיחי" גיחכה. "אני גם בבית, עוד כמה דק' יוצאת. את תעברי דרכי?" שאלה.

"ממ בסדר, למה לא" עניתי. "רבע שעה אני אהיה אצלך" אמרתי.

"מעולה, אני אתקשר גם ללילך שתבוא".

"בסדר, עכשיו תתני לי לשתות את התה שלי" אמרתי וניתקתי. נראלי הגזמתי קצת..לא?

סיימתי לשתות את התה ובדיוק עומר ירד למטה, מאורגן אבל ממש רחוק מלהיות עירני. התקרבתי אליו והסתכלתי עליו כמה שניות.

עיניו היו חצי עצומות והוא לא קלט מה קורה סביבו. תוך רגע הבזיק לי רעיון גאוני בראש.  חייכתי חיוך ממזרי. תוך 5 שניות מצאתי את עצמי רצה בכל הבית כמו מטורפת מעומר הזועם. למה? אני לא ממש יודעת, אבל אני מאמינה שזה בגלל שתי הסתירות המצלצלות שהבאתי לו. אבל באמת, זה הכל למטרה טובה. אני סה"כ רציתי שהוא יהיה עירני יותר, זה הכל.

אחרי שהתחמקתי ממנו, לקחתי את התיק שלי, הפלאפון ומתפחות מהבית ועפתי מהבית כמו טיל. הלכתי לעבר ביתה של טל ובאופק כבר ראיתי את לילך וטל יושבות על ספסל ליד הבית. התקרבתי לעברן והם קלטו אותי. טל הסתכלה עליי מוזר מעט ואילו לילך חייכה חיוך מאושר לעברי. "בוקר טוב" אמרתי להן ונישקתי כל אחת בלחי. "שחר, את לא מבינה אפילו, הוא כזה מדהים" ישר התלהבה לילך.

מבטי שהיה מופנה אל טל, עתה הופנה אל לילך. "מה, מי מדהים?" שאלתי בבלבול קל. "נו באמת, אני מדברת עליו כל כך הרבה" אמרה בגלגול עיניים. "אוו, נועם" הבנתי את התלהבותה. "אהא" הנהנה בראשה לאות הסכמה. הן קמו מהספסל ובזמן שלילך סיפרה לי את מעללותיה התחלנו ללכת לעבר בית הספר. "אז רגע, אתם ביחד, ביחד? כאילו ממש רשמי והכל?" שאלתי. "כן. אתמול כשהייתי אצלו ראיתי אפילו את האקסית הזו שלו" אמרה כשבנימת קולה היה שמץ של לגלגנות כשהזכירה את האקסית. "גם כן אקסית, חייה בסרט שהם בכלל היו ביחד, פ'חח" גלגלה שוב בעיניה והניפה בידה באופן פאקצתי למדי. "היא ממש מכוערת, כשראיתי אותה חשבתי היא בכלל איזו קופה שברחה מגן חיות נידח באינדונזיה" אמרה וטל ואני צחקנו. טל עמדה מעט רחוק ממני, היא עמדה מימינה של לילך כשאני הייתי משמאלה של לילך. עברתי ליד טל. "טל, מה יש?" שאלתי אותה בשקט שלילך לא תשמע.- אין תגובה. "טל?" קראתי בשמה ונגעתי קלות בכתפה. היא עצרה בפתאומיות והסתכלתי עלייה בציפייה. מה יש לה לומר. "אני לא אוהבת שאת מדברת אליי ככה בזלזול ומנתקת כאילו אני חייבת לך משהו" אמרה ברצינות.

"אויי נו טלטול, אני לא התכוונתי" הצטערתי מיד. "אני סתם, באמת לא יודעת אפילו למה דיברתי ככה, בחיי" חייכתי אליה חיוך קטנטן.

"טוב" חייכה גם היא. "אבל שזה לא יחזור על עצמו" הרצינה שוב. "כן המפקדת!" הצדעתי. "יופי, ככה אני לאהוב אותך" אמרה במבטא מוזר וחיבקה אותי. הסתכלנו קדימה וראינו שלילך כבר התקדמה מאוד. פתחנו טל ואני בריצה קלה בשביל להשלים את הפער. ככל שהתקרבנו שמענו אותה מדברת..אל עצמה. 'הילדה התחרפנה' חשבתי. התקרבנו עוד יותר אליה "בווו" הבהלנו אותה..או שלפחות ניסינו. היא פתחה עלינו את העיניים ועם ידה השמאלית הצביעה על אוזנה. 'אופס' הילדה דיברה בפלאפון. אחרי שיחה של 5דק' שכללה בערך רק את המילים "לא, אני יותר" , "דיי נו, אני יותר" ו- "לא נו, אני יותר" היא נגמרה ב"ביי מתוק" מרענן למדי. כל הדרך טל ואני צחקנו עלייה. לילך הסמיקה ושתקה.

אחרי הליכה קצרה הגענו סוף סוף לבית הספר. משום מה הדרך התארכה למדי. נכנסנו בשערי בית הספר.  נכנסו לתוך בית הספר ובכניסה ראינו את אלעד, יניב, נדב, אורן ואור יושבים על המדרגות וצוחקים להם. התקרבנו לעברם ואמרנו לכל אחד שלום. אפילו לאור אמרתי שלום, למרות הגסות שלו שהוא אפילו לא הסתכל לעברי..שיהיה. התיישבנו איתם ודיברנו. "למה אתם לא בכיתה?" שאלתי.

"וואלה יש לנו איזה פעילות מעפנה לשכבה, אין לנו זין לזה" אמר אורן. "אהה, ראיתם במקרה את אדם?"

"כה, הוא היה פה בדיוק לפני שבאתן. הוא הלך לשירותים" אמר אלעד. "תודה" חייכתי אליו וקמתי מהמדרגות.

הלכתי לעבר השירותים כשבדרך ראיתי כיתה ריקה אבל קולות של אנשים בקעו ממנה. התקרבתי, בשושו כמו שאומרים, לדלת והצצתי פנימה.

ראיתי את מור ויפעת מתלחששים. לא שמעתי את כל השיחה. שמעתי בעיקר לחשושים וחצאי משפטים.

"הלך מצוין" שמעתי את יפעת אומרת. ראיתי את מור מחייך בתגובה. "עכשיו תורי" אמר ובכך הסתיימה שיחתם. הלכתי מהמקום במהירות.

'על מה לעזאזל הם דיברו' ניסיתי להבין. "שחר" שמעתי מישהו קורא לה. 'או או'. הסתובבתי אחורה וראיתי שזה מור שקרא לי.

הוא הסתכל עליי מעט לחוץ אבל חייך בכל זאת. הוא התקרב אליי, נתן חיבוק ארוך כשלאחריו 'פינק' בנשיקה רטובה על הלחי.

"היי" אמרתי. "מזמן הגעת לבית הספר?" שאל והלחץ ניכר על פניו. "לא, לפני כמה דק למען האמת. אני בדיוק בדרך לשירותים" אמרתי מנסה להיפטר ממנו. "אני אלווה אותך?" חייך. WTF? רק זה מה שהיה חסר לי, מישהו שילווה אותי לשירותי בית הספר..ווטאבר.

"לא זה בסדר, אני גם צריכה לחפש מישהו, יאללה מורי, נדבר" אמרתי והלכתי משם במהירות.

 כשהגעתי לשירותים, הצצתי לשירותי הבנים. סרקתי את המקום ולא ראיתי שם אף אחד, מה גם שהתאים כולם היו פתוחים..וריקים.

באתי כבר ללכת משם כשהבחנתי במישהו יושב על הריצפה כשראשו מוטה כלפי מטה. זה ללא ספק אדם. אי אפשר שלטעות ולא לזהות את השיער שלו. נכנסתי במהירות לשירותים והתקרבתי אליו. ירדתי על בירכיי והרמתי את ראשו . הוא היה נראה חיוור מאוד.

"אדם, מה קרה לך?" שאלתי מבוהלת. הוא הסתכל עליי במבט עייף ומסכן וחייך חיוך קטן, ואמיתי יש לציין. "שחר, איזה כיף לראות אותך" מלמל. בדקתי לו חום. "אלוהים ישמור, אדם, אתה קודח" אמרתי בקול מודאג. בקושי רב עזרתי לו לקום. רגליו רעדו והוא בקושי הצליח ללכת.

למזלי הרב אני מכירה את נעמי, האחות של בית הספר (זוכרים אותה? מהפרק השני?). התקשרתי אלייה במהירות ואמרתי לה לבוא לשירותים. הצילצול להכנס לשיעור כבר היה מזמן, אבל למי אכפת. נעמי הגיעה אחרי כמה דק' ונכנסה לשירותים.

"אוי ואבוי, הוא רותח" היא מלמלה. "שחר, תעזרי לי להביא אותו לחדר שלי" ביקשה. הבאנו אותו לחדר והשכבנו אותו על המיטה. נעמי נתנה לי מגבת קטנה ואמרה לי להרטיב אותה במים קרים ולשים אותה על המצח שלו. בזמן הזה היא התקשרה להוריו וביקשה מהם לבוא בדחיפות לבית הספר ולקחת אותו הביתה. אחרי רבע שעה אבא שלו הגיעה. הוא הודה לאחות ולקח את אדם על הידיים כיוון שהיה חצי מעולף.      נעמי, נתנה לי פתק איחור והלכתי לכיתה. נכנסתי לכיתה וכמו תמיד כל המבטים הופנו אליי.

"או תראו תראו מי החליטה להופיע" אמרה 'השפמנון' בקול לועג משהו. "אני מצטערת זה היה מקרה חירום" אמרתי לה בשחצנות למדי והגשתי לה את הפתק מהאחות. היא קראה אותו בעיון והסתכלה עליי במבט של 'ניצלת הפעם אבל חכי חכי אני  עוד אתפוס אותך על חם'.

חייכתי אליה חיוך מעצבן והלכתי למקומי ליד טל. הוצאתי את הציוד והעתקתי ממנה את מה שהמורה הספיקה להכתיב בזמן שלא הייתי. והזונה הזו הכתיבה המוון!. אם יש שיעור שעדיף לא להחסיר ממנו זה ללא ספק יהיה - היסטוריה. זה פשוט לא שווה את זה.

הצילצול לא איחר להגיע. "למה איחרת?" שאלה אותי טל. "וואי את לא מבינה בכלל" התחלתי לספר לה וללילך שהצטרפה אלינו.

"וואי, איזה מסכן" אמרה לילך. "והוא בסדר עכשיו?" שאלה טל. "אני לא יודעת, טל" אמרתי. "את יודעת, לא דיברתי איתו עוד מאז".

"אה, נכון" גיחכה. "לא חשוב, אני אלך אליו אחרי הבצפר, נראה מה איתו" אמרתי והוצאתי כסף מהתיק. "מי הולך לקפטריה?" שאלתי.

"אני" אמר עידן פתאום. "מעולה, תקנה לי קרואסון ושוקו" חייכתי אליו חייך מלא שיניים. "היי, תחמנית" צחק. "לא הולך!"

"נו עידני, כפרה עליך" ניסיתי להתחנף אליו. "טוב, תביאי תכסף...קופה". "חח קח..יא קוף" צחקתי עליו ונתתי לו תכסף. "תקנה גם לי טוסט" אמרה טל והביאה לו חמישה שקלים. "ולי טרופית" חייכה לילך והביאה לו שני שקלים. עידן נאנח והסתכל עליינו בעצבנות.

הוא לא אמר כלום ויצא מהכיתה כשבדרך מלמל "בחיי אני מרגיש כמו משרתת".

רק לקראת בסוף ההפסקה כשכולם כבר התחילו להכנס לכיתה, עידן, נזכר לחזור עם כל מה שביקשנו ממנו.  הסתכלנו עליו כועסות.

הוא ניגש אלינו עם חיוך מיליון דולר ונתן לנו את מה שקנה. "סורי על העיכוב, היה תור מהסרטים" המשיך לחייך.  חיוך ממזרי היה לילד.

ללא ספק זה היה בכוונה. "איזה חסר תועלת אתה" אמרה טל טנגסה בטוסט שלה. "איכס מה זה" אמרה וכמעט ירקה את החתיכה.

"זה קר". הסתכלתי על כידן במבט של 'אכלת אותה' וחייכתי עתה אני, חיוך של מיליון דולר.

"איך אתה מסביר את זה שהטוסט קר כשאתה רק עכשיו קנית אותו?" שאלתי אותו.

"אני, אה..זה..כי הם כבר...הם כבר היו מוכנים, מזמן, אז את יודעת, התקררו" גימגם. "ואילו לסבתא היו גלגלים עם טורפדו" גיחכתי.

"חחח עידן, לפני שאתה מנסה למכור לנו עלילות בשקל, אני מציעה לך ללמוד לשקר" אמרתי לו והוא האדים וחזר למקומו.

הכנסתי את הקרואסון לתיק כי כבר לא יהיה לי זמן לאכול אותו אבל שתיתי במהירות את השוקו. הרגשתי שאם אני לא אשתה משהו אני אקיא - סליחה על הגסות.

היה אמור להיות עכשיו שיעור חינוך ובמקום המחנכת נכנס יואל.

"שקט, שקט" השתיק את כולם לאחר שאלו התחילו לצעוק ולשאול למה אין שיעור חינוך.

"נאווה (המחנכת) לא יכלה לבוא היום מסיבות אישיות אז היא ביקשה ממני למלא את מקומה. עכשיו, בשביל שזה לא יהיה שיעור מבוזבז אני אקדים לכם את שיעור לשון עכשיו ושעה אחרונה תוכלו ללכת הביתה" אמר ונראה שכולם היו מרוצים מהסידור.

"אבל" קטע את שמחתם "כמובן שזה הכל תלוי בהתנהגות שלכם ובהשתפות שלכם בשיעור. הבגרות ממש קרובה וזמן השיעורים נורא יקר".

פתאום כולם השתתקו והתדקפו. פתאום כולם נהיו תלמידים למופת..אפילו עידן. יואל גיחך לעצמו והתיישב בשולחן שלו. הוא הניח את תיקו על השולחן והוציא ממנו תיקיה ענקית עם הרבה ניירות.

"סיימתי לבדוק את המתכונות שלכם" אמר וכולם נלחצו. "אני ממש מרוצה מההתקדמות שלכם, יחסית לבחנים שעשיתם פעם שעברה, השתפרתם פלאים. לא כולם, אבל עדיין" אמר ונשמע מרוצה למדי. "אלו שקיבלו ציון מתחת ל60, אך ורק מתחת ל60 אני מציע לכם לעשות מועד ב' שיהיה מחר בשעה השלישית במקום תנ"ך" אמר בעודו קם ממקומו והחל לחלק את המבחנים.

"יואל" קרא לו אסף. "כן?" שאל. "והציון מי שעושה מועד ב', יכלל הגבוה מבינהם?" שאל. "בהחלט" ענה ואסף התרצה.

"מבחן מעולה" שיבח את טל. "אממ יואל" קראתי לו בחשש. יואל הסתכל אליי, מחכה למוצא פי. "כמה, כמה אני קיבלתי?" שאלתי.

"תגשי אליי בסוף השיעור ואני אגיד לך" קרץ לי. יופי אני והפה ג'ורה שלי. מתי תלמדי לשתוק, שחר?!

"דיי איזו חכמה נהייתי פתאום" התלהבה טל והתראתה לי את ציונה. "פ'שש, כנראה אני כן משפיעה עלייך ולטובה" צחקתי.

"חח ישמצב" הסכימה. "אמא שלי תקפץ מאושר" אמרה.

אחרי שהוא חילק לכולם את המבחנים, כמו תמיד עבר עליהם ובמזן שנשאר חזר על עוד כמה נושאים.

בצלצול כולם נהרו מהכיתה החוצה לשתות ולשירותים, זו הייתה הפסקה של 5 דק'.

וכמו בפעם שעברה, לילך ניגשה אלינו בפנים שמוטות. "לילכי, מה יש מאמי?" שאלתי אותה."היא הרימה לפני את המבחן שלה ועיניי יצאו מחוריהן. "אלוהים ישמור אותך, לילך!" כצעט צעקתי עליה. "מה קרה לך לעזאזל?" שאלתי אותה. היא משכה בכתפיה ולא אמרה כלום.

"לילך, אני ברצינות שואלת אותך, מה עובר עלייך, מה זה הציון הזה?" שאלתי אותה שוב. "ממתי את מקבלת ציונים נמוכים מ-80..ועוד בכלל, מתחת ל30?! את ירדת לגמרי מהפסים" הפעם צעקתי עליה. "זה הכל בגלל נועם הזה שלך, לפני שהכרת אותו לפחות היית עם הראש על הכתפיים. עכשיו את כל הזמן רק מדברת עליו ומעופפת כל היום. תינחתי יקירתי. את כבר לא ביסודי שאת יכולה לזלזל ככה" יצאתי עליה ודמעה זלגה במורד לחייה. הרגשתי כאילו אני אמא שלה שמלמדת אותה לקח. באמת דאגתי לה. זה ממש לא מתאים לה לזלזל ככה.

טל רק הסתכלה על שתינו ושתקה. לא היה לה מה להגיד. התקרבתי אל לילך וחיבקתי אותה חזק. "את חייבת לקחת את עצמך בידיים,לילך" לחשתי באוזנה. שיחררתי אותה מהחיבוק והיא הנהנה. "בסדר" אמרה ומחתה את הדמעות. "ואת חייבת להבטיח לי, שנועם, לא יהווה לך מכשול לעשות זאת". "אני מבטיחה" הבטיחה. "אני סומכת עלייך, לילך. את מועד ב' שאת עושה מחר, את חייבת להפציץ פשוט. תגידי ליואל מה שתרצי, שהיית בתקופה לא טובה או שאפילו לא היה לך זמן ללמוד כי היו אירועים או וואטאבר אבל מועד ב' את פשוט מפציצה" אמרתי לה, או שיותר פקדתי עליה. היא הנהנה שוב וחייכה חיוך קטן. הצלצול נשמע וכולם חזרו לכיתה. לילך הלכה למקומה וטל נראתה בהלם.

"את יודעת שאת ממש אבל ממש תהיי אמא טובה" אמרה לי טל. "חח מה קשור אמא?" שאלתי. "אני סה"כ דואגת לחברה, זה הכל" הבהרתי.

טל משכה בכתפה ווירדה מהשולחן אל הכסא.

"אוי שיט" פלטתי. "מה יש?" שאלה טל. "שכחתי ללכת ליואל, לשאול מה הציון שלי" ניזכרתי.

"לא משנה, תלכי אליו בהפסקה של הרבע" אמרה בפשטות. 'מעולה, רבע שעה שלמה' חשבתי לעצמי בציניות.

שיעור ספרות עבר לו לאיטו. הזמן כאילו עצר מלכת. לעזאזל, כמה זמן אפשר לקרוא סיפור של 3 עמודים? המורה פשוט חייבת כל משפט או במקרה הגרוע, כל מילה, לעצור ולהסביר. כאילו אנחנו כיתה טיפולית שלא מבינה כלום. אנחנו תקועים באותו סיפור כבר 4 שיעורים. ואפילו לא הגעתי לחצי מהסיפור. הדבר הטוב שהיחיד בשיעורי ספרות זה שאפשר לתפוס תנומה קלה. אבל זה בעיקר לאלו שיושבים מאחור, איפה שהמורה לא שמה לב אליהם. אחרי שהיא קראה 10 שורות מהסיפור שאחרי כל משפט נאמה נאום מפה ועד הודעה חדשה, היא התחילה להכתיב על השורות האלה, את ההסבר שהסבירה קודם לכן. רק מה...בהרחבה. אוי אלוהים. במה חטאנו שמגיעה לנו מורה כזו.

היא קישקשה על כל הלוח. פשוט קישקשה, תרתי משמע. הכתב שלה כל כך קטן ומסובל שזה פשוט צורב לעיניים. גם זה שיש לו ראייה 6\6 יכול להתעוור. בקושי רב העתקתי את מה שכתבה שכל פעם מישהו עוצר את המורה מלכתוב ושואל אותה מה היא לעזאזל כתבה. מה שקרה בערך אחרי כל מילה שרשמה. לבסוף? הצילצול הגואל הגיע. כולם נשמו לרווחה ואילו המורה נאנחה.

"אני לא הספקתי להכתיב לכם הכל, שיעור הבא תיהיו מוכנים עם מחברות פתוחות, נמשיך מאיפה שהפסקנו" הודיעה, אספה את דבריה ויצאה מהכיתה. אספתי את דבריי וביקשתי מטל שתשמור לי על התיק בזמן שאלך ליואל לשאול על הציון שלי.

הלכתי לחדר המורים וחיפשתי אותו שם. משלא מצאתי, שאלתי במזכירות איפה הוא נמצא. המזכירה אמרה שהוא נמצא בחדר מחשבים.

'יופי, עד לשם אני צריכה ללכת' חשבתי לעצמי בעצבנות.

הלכתי לעבר חדר מחשבים ותוך כדי חשבתי לשאול, לא לשאול? מה זה חשוב, אני יכולה להתקשר אליו ולשאול אותו או לשאול בשיעור הבא...זה לא כזה דחוף לי. אבל כשכבר עמדתי מול הדלת שעליה התנוסס שלך 'חדר מחשבים' החלטתי להיכנס. דפקתי מספר פעמים על הדלת ואיזה פלא, יואל פתח לי את הדלת. לא, סתם..זה היה די צפוי. "אוו, שחר" חייך יואל חיוך מרוצה. "אני שמח שהגעת" אמר.

יופי, תשאיר את השמחה אצלך, אין צורך לחלוק אותה איתי, אידיוט.

"בטח באת בשביל הציון שלך, נכון?" שאל. 'להה, ניחשת בעצמך? אתה גאון בן אדם, גאון אני אומרת'.

הנהנתי. "אוקי, שבי בינתיים, אני אסיים להדפיס רק את המתכונות למועד ב' ואני מיד מתפנה אלייך" אמר.

פפפ נו באמת, יור נוט סיריוס (לא, זה לא הסנדק של הארי פוטר).

התיישבתי על הכסא והסתכלתי על הריצפה כמו מפגרת. נראלי אפילו כמעט נרדמתי.

אחרי 5 דק' הרגשתי יד קרה מרימה את ראשי. נבהלתי וקפצתי אחורה, מה שגרם לכסא ליפול.

"שש, תרגעי, לא קרה כלום" הרגיע אותי יואל. גם כן הרגיע.

הסתכלתי עליו מבוהלת וחייכתי חיוך מאולץ. "חח כה".

"טוב, אז רצית את הציון שלך, הא.." התסכל עליי במבט מוזר.

"כ..כן" גמגמתי. "ובכן אחרי שעשיתי לך את הבחן בע"פ, אני עדיין לא יכול לתת לך ציון?" מאדר פאקר סיי וואט?!

"זאת אומרת" המשיך במהירות אחרי שראה את הפרוץ הנרגז שלי "בעיקרון את שולטת די טוב בחומר. אבל אני צריך עוד קצת שמץ באיך את עם לשון" אמר. "זאת אומרת בלשון" תיקן את עצמו במהירות לאחר שהבין מה אמר.

"אני, אני לא חושבת שהבנתי על מה אתה מדבר" אמרתי. "אני מדבר על זה ש.." אמר והתקרב אליי תוך כדי כשאני הולכת אחורנית ונתקעת בסופו של דבר בשולחן וכמעט נשענת עליו. "שיש עוד משהו, עוד פרט קטן שאני צריך לבדוק". בשלב הזה המרחק בינינו היה מזערי ביותר.

יכולתי להרגיש בנשימתו החמה. בלעתי את גוש הרוק שעמד בגרוני וציפיתי לבאות. מה יהיה עכשיו?

הוא התסכל לי בעיניים. משו במבטו הרגיש לי חמים ועם זאת..מבעית. הוא המשיך לסקור את פניי בעינייו עד שמבטו נחת על שפתיי.

הוא נחש את שפתו התחתונה בחושניות משהו. ואז, בלי שום התרעה מוקדמת, הוא תפס את פניי בידו שלעומת שלי הייתה ענקית.

הוא קירב את פניו לשלי והשאיר בינינו מרחק של ס"מ אם לא פחות. האפים שלנו נגעו לא נגעו. התחלתי לרעוד.

היה נראה שהוא הולך לעשות צעד ופשוט לנשק אותי, אבל אז...

נכון אמרתי שהוא ארוך מאוד מאוד אבל לא יצא לי להאריך אותו עוד כי אני פשוט תשושה.

הוא עדיין ארוך. פשוט כמו שבטח שמתם לב הפעם לא עברתי שורה בכל סוף משפט. אם הייתי עושה זאת

היה עושה רושם שהסיפור הרבה יותר ארוך.

עכשיו להודעה,

ההודעה היא בעצם שאני מחרתיים טסה  ל12 ימים לאנגליה.

ואתם יודעים מה זה אומר - אין פרק בשבועיים הקרובים.

אבל.. ביג אבלאני מבטיחה להמשיך לכתוב פרק שם,

וברגע שאני נוחתת ויהיה מחשב בהישג ידי הפרק יועלה..מבטיחה!!! פרק ארוך ומושקע, רק בשבילכם 3>

 ובנושא אחר לגמרי.

לאחרונה שמתי לב שיש תגובות ממש לא נחמדות (בלשון המעטה).

אני באמת שמנסה לא לקחת אותן ללב.

אין לי בעיה אם זו תגובה ביקורתית, כתובה בטוב טעם עם תוכן שאני יכולה להעזר בו על מנת להשתפר.

אז להבא, תגובה שנשלחת סתם בשביל להתחיל ריב או ללכלך, פשוט תימחק!