אני צריכה בנאדם לדבר איתו.
זה לא משנה בן כמה הוא או איך הוא נראה או מאיזה מין הוא או איך קוראים לסבתא רבא של חברה שלו, וזו יכולה להיות שיחה מטומטמת על מזג אוויר מטומטם.
אבל בלי עקיצות ומסרים סמויים ואנשים יותר מעניינים שבאים באמצע. ובלי מבטים של "למה את מדברת דווקא איתי?" או "את לא רואה שאני רוצה שתלכי למרות החיוך הגדול והמאוד משכנע שמרוח לי על הפרצוף?!"
גם טלפון זה טוב. בלי ביי שניה אחרי או שהטלפון "מתנתק" ולא מתקשרים שוב.
אני צריכה בנאדם לדבר איתו שהוא לא אמא או אבא או אני, אבל חוץ מהשלושה האלה לאף אחד אין אינטרס לסבול אותי.
הגיוני, צפוי וחרא. ובכל זאת יכולתי למנוע חלק מזה ולמנוע מאנשים להיות "מאושרים". ובכל זאת אני לא מתחרטת. (לא, גם לא קצת מתחרטת ולא מתחרטת בערך.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
