השבוע האחרון היה קשה מנשוא.
ונראה שהוא לאעומד להיגמר כ"כ מהר..
התחיל בלילה ההוא שנודע לנו שא' שם קץ לחייו.
ובמקום לישון רק היינו מלאים במחשבות ולב מרוסק כזה
מחשבות שלא נותנות לישון.
(שלא לדבר על חלומות וסיוטים)
זה המשיך ביום ראשון שהיינו בשבעה,
ובמקום לנחם- ישבנו בשקט ושמענו כל כך הרבה סיפורים עליו...
איזה אדם מרתק הוא היה.
וכמה זה מוזר והזוי שכמעט כל סיפור עליו מסופר בחצי חיוך
ומסתיים בפרץ צחוק,
כי הוא היה אדם כזה חי!
ביום שני היה לי שיעור מבחן בבי"ס.
אז אחרי כמה לילות שעמלתי על לימוד הפרק והפרשנות מכל כיוון,
וליבון סוגיות ושאלות שעלו לי מהפסוקים ונגעו לי כ"כ ביומיום,
עד שהחלטתי לא להביא אותן לכיתה, כי פחדתי שלא אדע להתמודד עם השאלות
שמעסיקות גם אותי בעצמי..
בסופו של דבר נסעתי והגעתי
וברגע שנכנסתי לשם,
לביה"ס שבו למדתי 3 שנים
שעברתי בו כ"כ הרבה...ובסוף עזבתי בטריקת דלת צורמת,
וברגע שנכנסתי הכל חזר אליי.
כאילו חוט בלתי נראה משך אותי לבניין המוכר,
פתחתי את הדלת והצצתי.
חששתי לרגע שיזהו אותי
ונזכרתי שעברו מאז שנים רבות,
וכל התלמידות שנמצאות פה כרגע היו ממש קטנות כשלמדתי פה...
והמורות..?
נזכרתי בספסלים ובמדשאות,
בפינות הקטנות שבהן ישבתי עם חברות,
בפרצות שתמיד אהבתי למצוא.
זכרונות שהדחקתי שנים רבות כ"כ צפו ועלו
והסתחחרתי פתאום.
התיישבתי בפינה, על ספסל כי אני כבר לא בת 16, פרועה.
וניסיתי להירגע, לחוות את הרגע לתוכי לאט,
להיות נוכחת ולא לברוח.
להבין שמי שהייתי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני היום
ולזכור שכרגע אני במקום אחר,
מהצד השני.
אחרי שאפשרתי לעצמי את המרגוע-
נכנסתי פנימה והמורות חיבקו ונתנו תחושה כ"כ טובה-
שאני רצויה ביניהן
"את במקום תומך"
"אנחנו רוצות שתצליחי"
"בואי תשבי, תנוחי, תשתי משהו"
"אל תהיי בלחץ, כולנו רוצות בטובתך"
וכמה זה נעים לשמוע.
מדהים גם כמה זה משפיע.
וב"ה היה טוב.
והמנהלת סגרה איתי.
אבל לא הספקתי לשמוח הרבה,
כי כבר למחרת בבוקר שמי הלהט קדרו.
ורותי ...
רותי נלקחה פתאום לשמי מרומים.
בלי שום הכנה.
חוץ מהתאונה שעברה לפני שבועיים.
היא חזרה הביתה מביה"ח כמה ימים לפני כן,
ואפילו בירכה הגומל- בנוכחות רבים מבני היישוב.
כל הבוקר חרדנו לשלומה,
לא הפסקתי להתפלל ולבכות לה'
עד שדיברתי עם אחי הקטן, הגיבור,
שסיפר על איך נקלע לשם וניסה להחיות אותה כשכבר היתה ללא רוח חיים.
ואיך בסוף כשמד"א הגיעו הם הצליחו להחזיר לה את הדופק,
אחרי זמן רב
ואז כבר הבנתי שאין לה סיכוי וקיוותי לנס.
כ"כ קיווינו לנס.....
ואפילו שבקצה התודעה ידענו שבמצב כזה טוב מותה מחייה,
עדיין ההודעה על המוות הסופי שלה בבי"ח,
מוקפת בבעלה ושני הבנים
היתה הלם גדול.
שברה לי את הלב.
פירקה אותי לרסיסים.
כאב לי על כל הזמן האבוד שהיתה בלי דופק ובלי נשימה.
וזכרתי באופן חד את הלילה ההוא, שבו ילדתי את שילת.
איך התקשרנו בערב שבת, 12:30 בלילה, למד"א
ותוך חצי דקה הבן של רותי, שגדל איתי כל חיי, והתנדב שנים רבות במד"א,
הגיע אלינו הביתה כדי לבדוק מה שלומי
כי קיבל את הקריאה
והוא היה מספיק רגיש לצחוק ולהגיד שהוא לא חשב לבוא איתי לבית חולים,
כשצעקתי עליו שאיתו אני לא עולה לאמבולנס כי בכל זאת, אנחנו חברי ילדות ולא נעים..
ודווקא כשהאשה היקרה לו מכל בעולם-
היתה זקוקה לו,
הוא היה בבית שלו
עם אשתו והילד. לא יודע מכלום בשלב זה..
ורגשות האשמה על כך שכל הזמן דחיתי את הביקור אצלה
מאז התאונה, עד שחזרה הביתה מביה"ח,
ותכננתי אחרי השיעור לחזור הביתה ולקפוץ עם הבנות
שישמחו אותה קצת..
כמה היא אהבה אותן,
אבל לא הספקתי.. לא הספקתי....
וכשעמדתי ליד הקבר הטרי שלה,
התנצלתי ובכיתי
ושמעתי אותה בראש שלי אומרת לי בחיוך שלה
שאני אפסיק לדבר שטויות ושהיא בכלל לא נעלבה שלא באתי.
אבל זה רק בראש שלי.
ועכשיו היא באדמה
או בשמים
תלוי למה מתייחסים.
הגוף שלה למטה,
ראיתי שהם חפרו את הבור,
ואח"כ כיסו אותו.
והצעקות קורעות הלב של הבת שלה
כשהתחילו לכסות את הקבר הפעור
זיעזעו אותי עד העצמות.
כאילו שאת החור בלב אפשר לסתום ככה,
פשוט לשפוך חול, לשים כמה זרי פרחים וללכת.
זה פשוט לא עובד.
הכאב הולך איתך לכל מקום
נוכח.
ה' נתן וה' לקח
ואנחנו צריכים להמשיך ולהגיד באומץ בל יתואר-
יהי שם ה' מבורך!
ליד הקבר הטרי,
כשהגוף נקרע מאתנו ברגעים,
והלב מרוסק לרסיסים
גם אז צריך להאמין
שהכל מאיתו יתברך.
אז תתן לנו כוחות פה בארץ.
להיות חזקים.
להיות אנשים.
לעשות מעשים, של טוב וברכה לעולם.
שגם לנו יהיה מה להשאיר אחרינו.
ובעיקר-
תעזור לנו להמשיך,
כי ככה קשה
ועצוב
ואי אפשר.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
