המסע הפרטי שלי

אני שונאת מבחנים, ולא אני לא מדברת על המבחנים שאנחנו עושים בבית ספר או באוניבסיטה, הלוואי... אני מדברת על המבחנים של החיים.

החיים מזמנים לנו מבחנים כל הזמן, חלקם חשובים יותר חלקם חשובים פחות.

אני לפחות מהרבה מבחנים ברחתי, בהרבה מבחנים נכשלתי, ועדיין אני מנסה לפענח את הנוסחא, איך לעזאזל מתכוננים לזה, מה החומר שצריך ללמוד, ואיך יודעים אם עברנו או לא.

פעם חשבתי שמבחנים הכי קשים הם ביני לבין עצמי וההתמודדות שלי עם רגעי משבר, היום אני מבינה שטעיתי, המבחנים הכי קשים הם בין אדם לחברו, מה הגבול של כל אחד ואחד מאיתנו בנתינה לזולת.

כאשר אנו מגיבים מתוך האגו שלנו, מתוך הרצון לקחת, מתוך היצר החייתי לשרוד, אנחנו דורכים על אנשים סביבנו, פוגעים, לוקחים בכוח.

כשאנחנו מרגישים מנוצלים, אנחנו משתנים, הופכים להיות רעים. הרבה אנשים יגידו,"אם אין אני לי, מי לי", ואנחנו נמצאים בג'ונגל והחזק שורד.

האם זה באמת נכון? האם אנחנו אחרי מריבה או אחרי מעשה אגואיסטי הולכים לישון עם חיוך? האם הנשמה האמיתית של כל אחת ואחד מאיתנו לא פצועה?

פה הטעות, אנחנו לא בג'ונגל, אנחנו בני אדם ואסור לנו לשכוח, ואנחנו כן שונים מהחיות, המנגנון שלנו עובד קצת אחרת, והתהליך של נתינה ואהבת הזולת בחיים הוא בלתי נפרד מההרגשה של להיות מאושר.

אבל איך עושים את זה? איך משתנים? זה המבחן!

אחת הדרכים שלי היא פשוט לזרוק את המחשבות ולא לתת לאגו לתעתע בי, לצאת לריצה, לשמוע מוזיקה, לא לחפור במחשבות, ואז הכעס נעלם.

להסתכל על עצמי קודם, לא תמיד אני מצליחה אבל באנגלית יש משפט שאומר "PRACTICE MAKES PERFECT", אז אני בדרך.....

אני יוצאת לריצה

מעטים מאוד הרגעים של אושר שאנחנו חוווים בחיים האלו. יש אנשים שבלל שלא יבינו על מה אני מדברת, אולי אושר זה רק פיקציה ולא קיים באמת.

רגעי אושר מתחלקים לטווח זמן יחסית קצר, הרגשה עליאית, וורודה, מן אורגזמה רוחנית כזאת.... אבל מכיוון שתמיד יהיו דברים אחרים שמטרידים אותנו, מטרות אחרות להשיג, אנשים אשר הלכו להם במהלך הדרך, האושר אינו מושלם ולכן אינו יכול להמשך הרבה זמן.

אני חושבת שבן אדם מאושר זה בן אדם שאוסף  בחיים המון רגעי אושר קטנים ומצליח להרכיב אותם לפאזל.לחבר בין רגע אושר זה לאחר וכך ליצור לרצף רגעי אושר שמשתרע על גבי תקופות ארוכות.

רב האנשים שיכולים לעשות זאת הם מה שנקרא "OLD SOULS", הם היו פה כבר בעבר, מספר פעמים. הגירויים הפיזיים פחות מגרים עבורם, אין בהם טיפה של רוע, קנאה, צרות עין, ההבנה שלהם לגבי החיים היא פשוטה ונכונה. אני בטוחה שיש מישהו אחד שאתם מכירים שיכולים לשייך תכונות אלו לגביו.

לי יש, החבר הכי טוב שלי, אורי. את אורי אני מכירה שמגיל 15, את האמת פעם ראשונה נפגשנו בגיל 9 ביומולדת של בת דודה שלי (וכבר אז היה לנו קליק) אבל ההיכרות האמיתית הייתה בתיכון.

אני יכולה להגיד לכם, שאני זכיתי ועדיין זוכה לחבר כמו אורי. אורי לימד אותי שבשביל  להיות מאושרת צריך לחייך כל הזמן (פשוט לא?), אז זהו שלו זה עובד, כי כשהשמחה היא בלב, האנרגיות שאתה מושך לעצמך הן חיוביות בלבד. אורי תמיד אומר, שכל דבר בחיים הוא זמני, ואפילו אם יש קושי, תמיד צריך לזכור שהוא ייגמר אז למה לא לכייף. אורי מצליח להוציא מכל דבר את הכי טוב, גם בתקופת ההתבגרות, גם בצבא גם בלימודים וגם בהווה, כמבוגר צעיר.

אך..... כמה שהוא חסר לי פה, החיוך שלו, התמיכה שלו, הוא תמיד מזכיר לי שאני הכי טובה.

אושר אמיתי אפשר להרגיש שאתה מספק צורך של הנפש לך, לתת ולאהוב את הזולת (על זה מדברים בקבלה)

בעברי הלא רחוק, נהגתי להיות עבד של האגו שלי ולחפש את רגעי האושר הללו דרך דחפים,קניות, הפרעת אכילה קשה, והגדול מכולם: סמים

עשיתי הכל מהכל, בלי שליטה בכלל. עד היום יש לי קופסא של "ויקודין" בארון, רק מחכה שאני יגיע לרגע של חולשה ואקח כדור.

לפני חודשיים בעל כורחי הפסקתי. חודשיים אני נקייה! מזה שנים שהדם שלי סוף סוף נקי מכימיכלים שונים.

ההתמודדות עם המציאות היא לא קלה, ואין לאן לברוח, פשוט אין. אבל הבנתי שרק כשאני אמיתית עם עצמי ועוברת את המשברים האלו לבד, בלי עזרתו, של ג'וני בני וכל הג'מעה, אני יכולה לחוות רגעים של אושר, אני יכולה להרגיש טוב עם עצמי.

ללמוד ללכת בלי מקל זה קשה, ללמוד לחיות  בלי סמים והפרעות אכילה זה ממש קשה, אבל אפשרי.

כי גם אני רוצה רגעי אושר, מגיע לי

אני בהחלט יכולה לומר שאחת התובנות שהגעתי אליהם במהלך 25 שנות חיי היא שהגורל קיים ואם נחלום מספיק חזק החלום התגשם.

החיים, כהרגלם, ינסו למחוק לנו את החלומות הללו וכביכול "להחזיר" אותנו ל SO CALLED מציאות. השאלה המתבקשת היא, הלו המציאות היא תוצאה של המחשבות והרגשות שלנו? ואם כן, אז למה שנפסיק לחלום.

הפעם הראשונה שלי בניו יורק הייתה בגיל 12, הייתי אז עם אבי בטיול בת מצווה שכזה, הוקסמתי ארה"ב בכלל ומניו יורק בפרט ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, הרגשה עוצמתית כזאת, של פה אני רוצה להיות, ובאותו הרגע נולד לו החלום האמיתי הראשון שלי:

לעבור לגור בארה"ב ולהתחתן פה! (להזכיר לכם הייתי רק בת 12)

אבא שלי אמר "תמשיכי לחלום" "נראה אותך" כמו שהוא אמר להרבה דברים בחיים שלי, ועל הרבה חלומות אכן וויתרתי בגלל ה"מציאות". אבל החלום על אמריקה היה מעבר, הוא בא מבפנים, ועם השנים הוא רק בעט ותפח וגדל.

חייתי את אמריקה בישראל, תוך שנתיים (גיל 14) הגעתי לאנגלית ברמה של שפת אם, אנשים לא האמינו, ספרים, סרטים, מחזות זמר, שינוי מבטא... בקיצור פרוייקט רציני. בצבא שירתתי בתפקיד, אשר סומנתי אליו אך ורק בגלל האנגלית שלי, והסביבה שנמצאתי בה הייתה בינלאומית לחלוטין.

אחרי הצבא, החלום קצת דעך, התחלתי לעבוד וללמוד וחכיתי לעיתוי הנכון ליסוע.

בגיל 23, אחרי מערכת יחסים כושלת, החלטתי שדיי לי, הגיע הזמן להתאוורר, ונסעתי לארה"ב הברית במטרה אחת.... לעבוד בכריסמסס שלושה חודשים ולחזור לחיים שלי בארץ.

הגעתי לפה, והבחור שאסף אותי משדה התעופה לבית הזמני החדש שלי, הוא היום בעלי. האהבה מצאה אותי, בארה"ב, כמו שידעתי כבר מזמן.

ד"א למצוא אהבה זה הדבר האחרון שחשבתי שא פעם יקרה. עברתי כל כך הרבה אכזבות בארץ, וכשכן הגעתי לקשר שחשבתי שיש עתיד, גם הוא ברח לחו"ל.

בראיה לאחור, בדיעבד, כל המהלכים שעברתי בחיי הובילו אותי למאיר.

מאיר, בעלי, אישי, מאהבי, החבר הכי טוב שלי, לימד אותי שאהבה אמיתית היא ללא תנאים, הוא אהב אותי שכולם אהבו אותי, כוסית יפה חכמה והוא גם אהב אותי כשהייתי בתחתית, מכורה לסמים, אגואיסטית, שקרנית, מכוערת.

ואחרי 12 שנים מייגעות וארוכות מאז הולדתו של החלום (גיל 25) התחתנו, נחשו איפה??? בניו יורק.

איפה שהוא סגרתי מעגל עם עצמי.

שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני חיה באושר ועושר, החיים תמיד מזמנים לנו מבחנים ומנסים להחזיר אותנו "למציאות". המחשבות על הארץ תוקפות אותי בתדירות מפחידה והפרידה מישראל היא הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

הגורל תמיד יתעתע בנו, וקבלת החלטות היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

השאלה היא אם הגורל קיים וקבוע מראש יש החלטות נכונות והחלטות שגויות? אנחנו תמיד נגיע למקום בו אנחנו אמורים להיות, גם אם הוא לא כל כך נכון לנו באותו הרגע.הרי לפי התאוריה הזאת כל החלטה אמורה לביא אותך מנקודה A לנקודה B על פי כלליםשנקבעו מראש.

כל החלטה שאני קיבלתי בחיים הובילה אותי למפגש עם בן זוגי ומספיק שהייתי מזיזה מהלך אחד קטן וכל התמונה הייתה משתנה.

ואם זה באמת לא משנה מה נחליט, כי הגורל קיים ושומר על מסלולו, מתי הוא כן משתנה? האם שינוי הגורל של עצמנו הוא בעצם שינוי האופי שלנו?

הרבה נקודות למחשבה.

אני אפרוש לי לישון, היה ארוך אני יודעת, אבל אני מקווה שלפחות שווה קריאה

לילה טוב

לירון