חסרת רגשות,אבל כמעט תמיד עצובה,כבר שנה שלא בכתה,מה היא רוצה?..קצת אהבה..לא סתם אהבה,אהבה מימנו...הוא רוצה? על זה היא תוהה, מה אם כן..גם יקרה אם זה משהו..,כנראה שלא ..למה?...כי הוא בגיל הזה והיא בזה..קשר בלתי אפשרי...מבפנים כאב בלתי מופסק של סבל ואהבה,כמו סכין גדולה וחדה שנכנסת לאט לאט עמוק יותר ויותר כל פעם,אבל מבחוץ..ילדה שהופכת לנערה,ניראת כבר כמו נערה אבל עדין עוד קצת ילדה,תמימה פה ושם סקרנית ילדותית שובבה..עדיין נשאר בה קמצוץ של ילדות,למה היא חושבת כמו גדולה?..כי ככה היא בנויה להיות אחת שניראת כמו בובה חמודה שצריכה להכיר במציאות..ולא להאמין בקסמים ודברי ילדות,למה הוא אומר שהיא יפה וחמודה ומתוקה וחכמה...    היא יכולה לחשוב שהוא אמיתי איתה ואומר את מה שיש לו לומר עליה,והיא יכולה לחשוב שהוא פשוט רוצה היא תקדיש לו את גופה ל"משחק" קטן ולכן  אומר את הדברים הללו...,איפה היא עכשיו..? במיטה רועדת בלי סיבה שומעת מוזיקה בווליום רועש וגבוה שומעת כמה שיותר שירים בעלי מילים גסות ורעות בשביל להוציא את כל הרוע והגועל שהיא מרגישה,רעבה-אבל לא אוכלת דבר,עייפה-אבל לא נותנת לגופה מנוכה,עצובה-אבל לא מנסה להעלות חיוך..מנסה להבין מה הולך פה,למה דווקא בו היא מתאהבת,למה דווקא היא,למה דווקא איתו המשיכה את הקשר,אבל לא תשובות לכל השאלות לא תמיד אפשר למצוא...,פניה רכות עיניה תכולות שפתיה מתוקות אך מבטה קר ואבוד,מבולבלת,לא יודעת מה ומי לאן למה,מה קורה לה?..היא מתבגרת וחובה דברים..שלא היא אמורה לחבות,לא עכשיו ולא איתו בגיל  הזה..או אולי בכלל..,היא לא מבינה,היא לא מוצאת את התשובה...מי היא-עצמה,מה היא רוצה-היא לא יודעת,מה לעשות-להמשיך להסתכל קדימה אם ראש מורם מעלה,כאן היא נפרדת מאיתנו לבינתיים הולכת להמשיך את המסע ולגלות את העולם מכל מיני זוויות,אז עד כאן.

מזאת שלא יודעת ומנסה.

היי..אממ..אני עכשיו במין מצב רוח מוזר כזה..כאילו שאין לי מצב רוח..OO"

פשוט..לא שמחה ולא עצובה,לא מאושרת ולא מדוכאת,לא מבולבלת ולא מבינה.

אולי מאוהבת?...אבל אז הייתי מאושרת ואני לא..למרות שאם כן,גם הייתי יכולה להיות עצובה..

טוב,מספיק עלי..כשאני אגיע למסקנות אני אכתוב.. ועכשיו לנושא שרציתי לדבר עליו-

לכמה אנשים שמאוד חשובים לי קורים דברים רעים בזמן האחרון..ואין לי איך לעזור להם וזה פשוט הורג אותי מבפנים,אני לא רוצה לא יכולה ולא מרגישה בצורך לקרוס...אני חייבת להיות חזקה בשבילם אם צריך אז להראות סימפאטיה,אבל לא להזדהות איתם לתת להם לראות אותי נשברת כשאני אפילו לא מאמינה שיש לי סיבה לכך...גם ככה אני לא יכולה,כמה פעמים שאני אומר "אני מבינה אותך.." "אני יודעת איך זה.." "מה לעשות מתגברים.." זה לא יעזור..כי אני לא באמת מבינה אותם..ואני לא באמת יודעת איך זה..אנחנו לא אותם אנשים..אין לנו את אותה ההשקפה על העולם..העיניים שלנו רואות דברים שונים לחלוטין...ואם משהו לא מבין..אני לא אומרת פה שאני אומללה ושהחיים שלי בזבל,אני אומרת שאנשים שחשובים לי אומרים את זה,ואין לי איך לעזור..פשוט כואב לי לראות אותם ככה,לא מרחמת עליהם כי הדבר האחרון שבן-אדם רוצה זה שירחמו עליו,לא מתבכיינת,לא מתחנפת,לא מזייפת ולא מנסה להשיג צומי..פשוט אומרת את מה שיש לי לומר.אני אוהבת אותם למרות כל הכאב שהם גרמו לי מסתם מילים ויחס,הם חשובים לי למרות זאת,אוהבת אותם ולא יודעת איך להביע זאת..אני רוצה שהם ידעו שאני פה בשבילם ושאני תמיד יהיה לצידם גם אם נהיה בריב..אני אף פעם לא אבגוד בהם,לא אספר משהו שביקשו מימני לשמור בסוד,כי הראות לי שסמכו עלי ונתנו לי אמון..ואני יודעת שאסור לי לפשל במיוחד שלא בדברים כאלה,שניים מהאנשים האלה אומרים שכבר אין להם סיבה לחיות,וזה פשוט כל כך כואב לשמוע אותם אומרים את זה,בגיל כזה אי אפשר בכלל להחליט דבר כזה..אף פעם לא תוכל לדעת עד שיגיע זמנך..למה סתם לתת להכל להחליק לך מבין האצבעות,יש כל כך הרבה אנשים שאתם לא יודעים שאוהבים באמת ממש אותכם,ואתם רוצים לעזור אותם ככה,תחשבו על זה,תנסו למצוא את הצד החיובי,כמעט ותמיד יש כזה..פשוט כואב,וכל מי שאיבד חברים ואהובים כך,על ידיי מחלה,תאונה,סואסייד..יודע עד כמה זה כואב,אני לא רוצה לחבות כאב כזה,ממש שלא..אני אוהבת אותכם..את כולכם,כל כך הרבה..

אז בבקשה,אל תעלמו..הסוף עד רחוק אז למה למהר?..