רגע של אופוריה

מכירים את התחושה שאתם נמצאים בdead end?

שלא משנה כבר מה תעשו או איך תתנהגו הכל אבוד?

וזה כמו בסרטים המצויירים, שהדמות רצה ורצה ובכלל לא קולטת שהיא כבר מעל תהום. ואז היא מסתכלת למטה, ועוד מנסה להמשיך לברוח, אבל ההבנה מפעילה את הטריגר והיא נופלת ונופלת עד ההתרסקות העוצמתית. ואז החלק היחיד שלא דומה זה החלק בו הדמות קמה מההתרסקות כאילו לא היה כלום. כי כשבני אדם מתרסקים מתהום בגובה של קילומטר הם אבודים. 

מדהים איך לא משנה מה הגיל שלך ההורים שלך עדיין יכולים להשפיל אותך, לפגוע בך ולגרום לך להרגיש כמו אשפה של האנושות.

"לא דיברתי עם הבת שלי שלושה שבועות וזה עשה לי רק טוב!! הייתי מאושרת" 

חברים שלי שונאים אותי. אמא שלי שונאת אותי. אחותי שונאת אותי. אנשים סביבי שונאים אותי. אני שונאת עצמי. אני שונאת אנשים אחרים. אני רוצה למות. אני רוצה שזה ייגמר.

יותר משנה בלי פוסטים שפרסמתי. עשרות פוסטים בטיטות או בוורד. מדהים איך שום דבר לא משתנה