לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My Little Kingdom


בלוג רגיל שכזה

כינוי:  אני, אתם יודעים

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2012

להציל את הבית בשבעה ימים.


אתמול, כשחזרתי הביתה, ראיתי שעל השטיח שלנו בכניסה נמצאות שתי מעטפות גדולו הנושאות את שם המשפחה שלי. ראיתי שהן מגיעות ממשרד של עורכי דין. לא כל כך התעניינתי וכשנכנסתי הנחתי אותן על שולחן האוכל שלנו ופניתי לעיסוקיי הרגילים- אכילה, קריאה, צפייה בטלוויזיה והכנת שיעורי בית. בשלב כלשהו נרדמתי וכנראה שאמא שלי חזרה הביתה.

התעוררתי כשאמא ביקשה שאלך לחדר כי אנשים מגיעים אלינו הביתה והיא לא רוצה שאשאר בסלון.

אבל לא הגיעו שום אנשים. מפתיע. תמיד הם אומרים שיגיעו אבל הם לא מגיעים.

כששאלתי את אמא אם היא ראתה את המכתבים היא אמרה לי שהיא ראתה וכרגע זה לא אמור לעניין אותי. אבל הסקרנות גברה ולאור המצב שלנו בתקופה האחרונה ידעתי שזה לא יכול להיות משהו טוב והייתי צריכה להבין מההתחלה שמכתב ממשרד עורכי דין לא יכול להיות משהו חיובי. לא אצלנו בבית לפחות.

כשהיא הלכה לחדר, ווידאתי שהיא לא רואה אותי וקראתי את המכתבים שהיא כבר קראה.

זו הייתה הזהרה. יש לנו שבוע, שבעה ימים, לשלם את כל החשבונות לפני שייאלצו לנקוט באמצעים וכנראה שלהוציא אותנו מהבית.

וידעתי שכבר קבילנו את ההזהרה הזו.

ואחרי זה עוד פעם הוזהרנו.

וכנראה שהפעם זה באמת לא תהיה רק אזהרה.

אם בתוך שבעה ימים לא נתחיל לשלם את החובות שלנו כנראה ששוב ייאלצו להוציא אותנו מהבית.

וזה הסיוט הכי גדול שלי.

 

עברתי כבר כמה פעמים את המצב הזה שאני צריכה לעזוב את הבית שלי, את המקום בו גדלתי, לעבור למקום אחר ולהתחיל מחדש. כי אמא בחיים לא תיתן להישאר באותו המקום אחרי שנעלצנו לצאת מהבית כי לקחו לנו אותו. היא אף פעם לא רוצה שאני אצטרך להסתכל לאנשים בעיניים ולראות את הרחמים שלהם, לדעת שהם יודעים שהוציאו אותי מהבית כי לא היה לי מספיק כסף. 

תמיד שנאתי את זה. שנאתי שכל מי שידע שהמשפחה שלי נמצאת בקשיים כלכליים פתאום התחיל להתייחס אליי בצורה שונה. כאילו אני ילדה אחרת. וזה היה מלווה במבטים מרחמים, והתרחקות, וזה הדבר הכי נורא שיש. אני שונאת את הרחמים האלו של אנשים.

ונמאס לי להתחיל מחדש כל פעם כי מעיפים אותי מהבית. מהבית שלי!

 

וגם מעצבנים אותי ההורים שלי, שלמשך תקופה ארוכה הבטיחו לי שההזהרות האלו לשווא ושכלום לא יקרה כי הם סידרו הכל ואז בבום הלכל מתפרק. הם מפוצצים לי את הבועה. בהתחלה אמא מכרה את הזהב שלה. ואז הגיעו המכתבים. ואז פגישות עם עורכי דין. זה עבר לכתיבת מכתבים לעמותות, והתחננות לעזרה מהמשפחה. והכל בגלל כסף. כסף- כסף- כסף. נייר מיותר מעצבן שיכול להשפיע על חיי אדם בשניות.

כל החיים שלי גדלתי על המצב הזה שאין. ושקשה. ושחייבים לחיות בצמצום.

 

וכן, אני מבינה שמצד אחד ההורים רצו לנתק אותנו מהמצב ולתת לנו לחיות רגיל בלי כל הדאגות האלו. לתת לנו להתרכז בלימודים ובחברים ולא לתת לנו להיכנס לצרות שלהם. הם רצו להגן עלינו, להרחיק אותנו, אבל לתת לנו ליצור בועה כל כך טובה, לחיות באשליה הזו שסופסוף הדברים מסתדרים ואז לפוצץ לנו אותה? זה מכאיב.

ועוד לדרוש מאיתנו לומר שהכל בסדר. שאף אחד לא יחשוד. שלא ישאלו יותר מידי שאלות. לומר שהכל בסדר. לא להישבר, להראות שאנחנו חזקים.

אבל כמה אפשר? כמה אפשר לומר שהכל בסדר? וכמה אפשר להתעלם מהמצב? זה מכאיב. זה כן משפיע עלינו. איך אני יכולה לשבת בכיתה ולדבר על המסיבה הגדולה שעושים לנו בסוף השנה כשאני יודעת שאבא שלי עכשיו קורע את התחת, סליחה על הביטוי, בעבודה רק כדי להביא לנו מעט כסף כדי אולי לסגור חשבון קטן פה ושם. ושאמא, עם הבעיה הרפואית שלה, צריכה ללכת לעבוד כדי להביא כסף הביתה. ושאני לא יכולה לעשות כלום כי הם מנתקים אותי מזה!

הם דורשים ממני להמשיך לחיות את החיים הרגילים שלי- חברים, לימודים, לצחוק, לחייך, הם אומרים לי להתרחק מהענין הזה ולא לתת לזה להסיח את דעתי. אבל איך אפשר, איך!?

 

ומה הבעיה של אנשים, אז יש לי בעיות כלכליות במשפחה, אז אני לא יכולה להרשות לעצמי אייפון, או ללכת כל יומיים לקניון בשביל לקנות נעליים או בגדים במאות שקלים. ולא אני לא מסתובבת הרבה עם אחרים כי אני נשארת לעזור לאמא שלי בבית כי היא לא יכולה לעשות הכל לבד כי היא גם צריכה לעבוד קשה כדי שתוכל לפחות לשלם את החשבונות הקטנים כדי שנוכל לחיות בצורה נורמאלית. זה לא אומר שאני ילדה מסכנה! אני לא צריכה שתתרחמו עליי ותתייחסו אליי ככה. אתם יכולים להמשיך להיות החברים שלי.

וכן, אם אני לא רוצה לדבר על המצב במשפחה שלי אני לא חייבת. אתם לא חייבים להידחף לכל מקום. 

וכן, פתאום אני כבר לא עונדת את העגילים היפים שלי עם היהלום הקטן שתמיד ענדתי והתגאיתי בהם, בגלל שאמא נאלצה למכור אותם כדי שיהיה לה קצת כסף כדי שהיא תוכל לקנות לנו אכול לשבת ולחג. מה מפתיע אתכם כל כך? למה אתם כאלו מופתעים? וכן אני לומדת על מלגה בבית הספר, ואני לא מממנת לעצמי את הלימודים כי אני לא יכולה. אבל אני מקבלת עזרה.
אז אני מגיעה מבית שלא יכול לאפשר לעצמו המון דברים, והמצב הכספי קשה,  אבל זה לא אומר שאני בנאדם שונה.

ואני לא אוהבת את המצב שבגלל אנשים שלא יכולים להתמודד עם הדבר הזה וישר מתרחקים או מתנהגים שונה אליי אחרי שהם מגלים אני צריכה להתחיל הכל מחדש במקום אחר.

 

הפוסט הזה כ"כ מבולגן. אבל באמת שזה מה שיצא.

הייתי חייבת לפרוק וכמה שהבלוג הזה נטוש, זה המקום היחידי שמצאתי כדי לפרוק.

יש לי שבעה ימים כדי להציל את הבית שלי. שבעה ימים בשביל שאני לא אצטרך לפתוח דף חדש במקום חדש.

שבוע, שבוע בשביל לנסות לעזור לאמא ואבא לשכנע אנשים לעזור לנו להישאר בבית שלנו כדי שלא נצטרך לעבור לגור במקום אחר.

לחסוך מעצמי שוב פעם את הרחמים המעצבנים של אנשים. את המבטים האלו שהם תוקעים בי כי הם חושבים שאני ילדה מסכנה. מה שאני לא! יש לי משפחה אוהבת ותומכת, אנחנו רק נמצאים בתקופות קשות. אני לא מסכנה. לא מכים אותי, לא מרעיבים אותי. למרות שקשה דואגים לי.

ואני צריכה שאנשים יבינו את זה. כי לפעמים רחמים האלו מכאיבים יותר מהמצב עצמו. לפחות לי זה מכאיב יותר.

 

מה אני עושה עכשיו? אני לא רוצה שהסיוט יחזור על עצמו...

 

נכתב על ידי אני, אתם יודעים , 30/5/2012 18:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





2,701
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאני, אתם יודעים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אני, אתם יודעים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)