אחרי כל כך הרבה זמן ודברים שהשתנו, שוב אני כאן.
זה מרגיש כמו להיות בבית, למרות שסוג של עזבתי לתפוז, זה לא תפס. אין ולא יהיה מקום שארגיש בו בבית כמו לכתוב לבלוג הזה כאן.
מה עשיתי בשנה וחצי הזאת?
קראתי את הפוסט האחרון שלי, שאני נמצאת בתקופה של שינויים. ובאמת הייתי.
התחלתי לעבוד במקום שהיה נראה לי ממש מגניב, אבל כבר בשבוע הראשון קלטתי שזה ממש לא קול. הצוות שם על הפנים, הבוסים על הפנים, זה היה נראה בהתחלה טוב, אבל חוץ מהמשכורת.. לא היה שם שום דבר טוב. העבודה שחקה אותי, לקחתי את התסכול הביתה. היו לי פסטיבלים גדולים ועפתי ועשיתי עבודה מצוינת אבל גם נשחקתי בטירוף. לא היו לי שעות, לא היו לי ימים. נכנסתי למשרד ולא ידעתי מתי אני יוצאת והכי גרוע שגם לא העריכו את
זה. התחלתי לחפש עבודה ומצאתי מקום אחר.
בראיון עבודה אמרתי שאני מחפשת בית. ואני חושבת שזה מה שגרם להם לקבל אותי. מצאתי בית.
ואז הקורונה. וחל״ת.. שנמשך ונמשך.. ולמרות שהייתי בחל״ת, עבדתי. לא קיבלתי על זה שכר מן הסתם.
עשיתי את זה מתוך לויאליות ללקוחות שלי ואהבת המקצוע.
בסוף מרץ גיליתי שאני בהריון. כבר חודש!
לא אמרתי כלום בעבודה, כי מה זה משנה? הייתי שם פחות מחצי שנה ויכולים לפטר אותי. וגם כל פעם אמרו שהחל״ת יהיה רק חודש ושוב האריכו בחודש ושוב..ושוב.. רציתי לספר להם כשאחזור מהחל״ת, אבל זה לא קרה.
בתחילת יוני התקשרו לפטר אותי. הבוס שלי עם נימת קול קשה, אמר לי שהוא מצטער אבל אין לו ברירה.
בכיתי מלא. המחשבה הייתה שאני עוד שבוע בחודש רביעי. נכון אין לי בטן עדיין אבל איפה אני אמצא עבודה? מי ייקח אותי?
בערב נכנסתי להתקלח ועף לי רעיון לראש. כמו בסרטים. הייתה מעליי נורה. הארה. נשבעת.
המזכירה בחופש לידה, אני אחליף אותה וזה יוצא בדיוק, כשאני אצטרך לצאת לחופשת לידה, היא תחזור.
התקשרתי לבוס והוא אמר שהוא ישקול את זה ויחזור אליי.
עברו כמה ימים שהנשימה שלי הלכה והתקצרה בכל צלצול טלפון שקיבלתי.
חיכיתי בקוצר רוח. זה היה יום רביעי שקיבלתי את הטלפון, אני זוכרת שבאותו היום הייתה לי הרגשה טובה.
כשהמזכירה שלו התקשרה הייתי בדיוק עם היד על המזוזה, תליתי אותה בחזרה אחרי שהגיעו המובילים של הספה החדשה שקנינו.
והחזקתי את המזוזה ובזמן שהיא קישרה בין השיחות ועד שהוא ענה, אמרתי למזוזה, ליקום, למי שיכול לשמוע ולסייע - בבקשה, שמה שצריך לעשות לי טוב, שיקרה.
הוא אמר לי שאני חוזרת. לתפקיד של מזכירה.
חזרתי ב-1/7, ברור שהייתי יכולה להיות מזכירה אבל לקרוא כל היום כתבות בוואינט ולבהות באוויר לא עניין אותי.
נכנסתי לתוך המחלקות, שאלתי מי צריך עזרה וסייעתי בכל מה שאני יכולה.
מפה לשם, הפכתי ליועצת בשירות לקוחות ומכירות טלפוניות, ובגדול מזכירת על חלל שמתקתקת את העבודה של כולם ובעיקר את העבודה של כל מי שלא בא לו על החלק הזה בעבודה שלו. המחמאות הגיעו מהר מאוד לאוזניים הנכונות וכחודש לתוך התפקיד הבוס שלי אמר לי שעוד לא יצאתי לחופשת לידה, והוא כבר מתגעגע אליי. שכולם אוהבים אותי ואני עושה אחלה עבודה. כל כך אחלה עבודה, כשהמזכירה הקודמת רצתה לחזור לפני הזמן - הציעו לה משרה אחרת כי שלה תפוסה ולא מתכוונים לשחרר אותי ממנה. ובמילים האלה הבוס אמר לה ״תשמעי, לירי עושה עבודה יותר טובה ממך. את לא תחזרי לשם״.
גם ביום של הלידה, עם צירים(!!!) עבדתי.
אבל זה כבר לפוסט הבא...
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
