לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.


"את הרעל שבפנים צריך להוציא החוצה. יש מיליון דרכים לעשות את זה. אני כתבתי את הכל, וכשקראתי את זה מאוחר יותר הבנתי כמה התחזקתי".

Avatarכינוי: 

בת: 32



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2021    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28      

2/2021

גל


זה היה מתישהו ב-2016. תל אביב. דיזנגוף. 
ישבנו באילקה ודיברנו, דייט. הוא שתה בירה ואני כמובן עישנתי ג׳וינט. 
הוא אמר לי שיש לו שם לילד או לילדה הראשונים שיהיו לו, ופתאום הוא התחיל לבכות.
הוא סיפר לי על אמא שלו. 
היא הייתה כל כך צעירה. בת 44 במותה, סרטן המעי הגס. 
קרה מהר. גילו וחודשיים אחרי היא כבר לא הייתה איתם. 
הם נותרו ללא אמא, אח ואחות, הוא בן 19 והיא בת 14.
הורים גרושים כבר כמה שנים טובות. הם בקשר מדיי שבועיים עם האבא, היו הולכים לבקר.

״אני רוצה לקרוא לבן או לבת שלי גל, זה מתאים לשני המינים ונגזר מהשם שלה״. 
אמרתי לו שאני אחשוב על זה. סיימנו את הבילוי, הלכנו לדירה שלי לישון. קמנו בבוקר ואמרתי לו: ״יודע מה? בסדר. גל.״
מאז יש לנו שם. כשהיא עוד הייתה רק בדמיון, כשעוד לא היינו מאורסים בכלל. 

בשנים האלה, עד שהבאנו את גל, למדתי הרבה על סבתא שלה. 
חיצונית, היא הייתה אישה יפה כל כך. גבוהה (1.75 בערך), עיניים ירוקות, ג׳ינג׳ית, רזה.
היה לה רווח בשיניים הקדמיות. משקפי ראייה. הייתה אוהבת לקרוא ספרים.
לבובי יש את הצבעים שלה. תמיד חשבתי שהוא דומה לאבא שלו, וככל שהתעמקתי באלבומי התמונות המשפחתיים ראיתי שהוא דומה לה יותר.

אמרו לי שזה ממש אצילי לקרוא לבת שלי על שם אישה שלא הכרתי, חמתי שהלכה לעולמה.
אני לא חושבת שזה אצילי, עשיתי את זה בשביל בובי. 
יש לי מחסור עמוק בחמות, בעוד שיש הרבה נשים ששונאות את שלהן, לי יש חור שלא יתמלא.
ואני לאט לאט משלימה עם זה. עדיין בתהליך.

אני אוהבת את השם גל. הוא מזכיר לי את הים שאני כל כך אוהבת. מרחב אינסופי של שלווה.
נכתב על ידי , 28/2/2021 23:41  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י ב-2/3/2021 23:32
 



אמאל׳ה! אני אמא!


הגענו לבית חולים. אבל קורונה! ואי אפשר שני מלווים ליולדת! בובי הוריד את אמא שלי שתכנס ברגל ושנינו נכנסנו עם האוטו. ירדתי מהרכב ואני בדרך למחלקת יולדות, בקושי זזה. במקום מחלקת יולדות, הגעתי למחלקת נשים. ואני עם צירים של היי אלוהים מה המצב?
 
מתאים לי, אני זאת שביום החתונה יצאה מהבית בלי שמלת הכלה שלה. מה הפלא? שעם צירים אני אבדיל בין מחלקת יולדות למחלקת נשים? פחח

בשלב מסוים בובי צץ והלכנו יחד למחלקה. שמים אותי בחדר צדדי והאחות המיילדת רוצה לבדוק לי פתיחה. כי אולי אני לא בפתיחה בכלל בגלל שאני רק בשבוע 38+5 לידה ראשונה ״לא בטוח שתלדי היום מותק״ היא אומרת לי ״אולי נשחרר אותך הביתה״ אמרתי לה שכרגע היא לא נוגעת בי כי כואב לי ועם כאבים כאלה אני לא הולכת הביתה! בין ציר לציר בובי עושה לנו סלפי. 

באמת שיש לו מזל שאני אשתו. אישה אחרת הייתה הופכת אותו מזמן לז״ל, סלפי באמצע ציר! להגיע ב-20 דקות איחור מהעבודה כשאני עם צירים.. גברים.

בין ציר לציר נשמתי רגע, ואמרתי לה בואי תבדקי פתיחה. ״אה! יש לך פתיחה 5! קדימה לחדר לידה!״ תודה כושלאמאשלך. מה חשבת שאני סתם בוכה פה מכאבים? לא אמרתי לה את זה :) קמתי והלכתי-בקושי לחדרי לידה. נכנסתי לחדר לידה וכל מה שאני זוכרת זה את נוגה, המיילדת שלי. מלאך. לא זוכרת את בובי, לא זוכרת איך אמא שלי הגיעה לשם, לא זוכרת כלום. זוכרת שכואב לי בטירוף ואת נוגה ששואלת אם אני רוצה אפידורל ואני אומרת לה ״כןןןןןןןןן״ עד שהמרדים הגיע, כבר הייתה לי פתיחה 9 וחצי. לא נותנים בפתיחה כזאת אפידורל. לי נתנו. ועד שאני מרגישה הקלה בכאבים, פתאום שומעים שהדופק של גל יורד.... ולא עולה. ואני מדברת איתה בלב, ״גל של אמא, בבקשה, תחזרי לעצמך ובואי צאי, בואי נפגש״ לא עזר לי. הדופק לא עולה ואני זוכרת שהמיילדת רצה למכשיר כריזה בחדר ואומרת את מספר החדר ו״האטת דופק״, פתאום נכנסים מלא אנשים!!! רופאים, אחיות, אחים, סטאז׳רים, רופאות, עוד מיילדות.. כל העולם בין הרגליים שלי.

אמא שלי עושה וידאו באמצע כל זה. חצי בהזיות מכאבים אני צועקת עליה ״אמאאאא מה את עושה????״ ורואה את בובי עומד חיוור ומזיע מכל הבלאגן. החתימו אותי על טפסים ואמרו לי בגדול שאני חותמת שאני מאשרת ניתוח קיסרי חירום, אם הדופק שלה לא עולה. אוקיי. בואו. אם היו מחתימים אותי על הצטרפות לדאע״ש כנראה גם הייתי חותמת, רק שהכאבים האלה יגמרו! הדופק לא עלה. הם חיכו 9 דקות שלי נראו כמו דקה וחצי. והטיסו אותי לחדר ניתוח. קיסרי חירום. 

מהרגע שהניחו אותי על השולחן כי עם אפידורל לא ממש הרגשתי את הרגליים, שתי דקות אחרי גל הייתה בחוץ. נראה לי. המרדים בא ושאל אם אני רוצה משהו מטשטש ואמרתי לו שלא צריך, הוא אמר שזה יעשה לי טוב וכדאי. אז אמרתי לו בסדר. ואז שמעתי בכי. בכי בכי בכי בכי. ואמרתי לעצמי ״אני אמא!״ 22.11.2020, 21:12. ביקשתי לראות אותה. הצוות היה בהלם, בדרך כלל נשים מתעלפות מהחומר הזה, אבל אני רציתי לראות את הבת שלי. הביאו לי אותה עוד עם החבל טבור מחובר אליה ברובו, הניחו אותה לידי ונישקתי אותה ואז הרגשתי את הסטלה מכה בי ונרדמתי. אני זוכרת שהובילו אותי להתאוששות וראיתי את בובי ואמא שלי שצעקה לי שאני גיבורה איך התמודדתי עם הצירים. ונרדמתי שם.

אחרי ההתאוששות ואחרי שעברו לי הרעידות מהאפידורל (למה אף אחד לא אמר לי כלום על זה? הייתי בסרטים!) החזירו אותי למחלקה. מי יכול היה לישון? שלחתי את בובי הביתה להתארגן על עצמו ונשארתי אני שם לבד, וקראתי בגוגל כל שאלה שעלתה לי לראש על קיסרי חירום. בבוקר הלכתי למחלקה של גל. הביאו לי אותה, כל כך קטנה!!! 2.306. רבע עוף. היא הסתכלה עליי, אני עליה, והיא עליי והבנתי שהיא שלי ואני צריכה להרים אותה מהמגש-מיטה הזה ששמו אותה עליו. אז הרמתי אותה. עליי. והריח שלה. המבט שלה. היא בחנה אותי ואני אותה. הריסים הארוכות והיפות שלה, השפתיים המשורטטות, העיניים האלה.. שעוד מהבטן ידעתי שהיא מבינה עניין, ראיתי בהן הבנה. היא הדבר הכי מושלם שיצרתי. אהבתי אותה עוד כשהייתה בבטן. אבל כשהיא נולדה, התאהבתי סופית.

להיות אמא זה לא קל. זה לשים את עצמך במקום השני. תמיד. לא לישון לילה שלם ברצף. לדאוג כל הזמן ולהיות בשביל מישהו אחר ברמה הכי טוטאלית שיש. הזכרון לטווח קצר נדפק לי מחוסר שעות שינה, אחרי זה התחילו גם הכאבים של הניתוח, מי ידע שמשתמשים בשרירי הבטן התחתונה כמעט בכל תנועה? זה היה חודש וחצי לא קל. בכלל. התשובה ל״איך את מרגישה?״ תמיד הייתה ״עייפה״. חופשת לידה זאת לא חופשה באמת. זה הרבה הרבה הרבה דאגה וטיפול. גם ״כשהיא ישנה, תישני גם״ זה שקר. כי כשהיא ישנה אני רוצה רגע להתייחד עם עצמי, להיזכר שאני לירי ולא רק ״אמא של גל״ ותוך כדי לאכול משהו, לארגן את הבית, להתקלח, ללכת לשירותים, לנשום עמוק. ואחרי שכל זה קורה כבר עברו שלוש שעות וצריך להאכיל אותה כדי שתעלה במשקל. אבל! כשהיא מסתכלת עליי, ועכשיו כשהיא מחייכת אליי במודעות וזה כבר לא רפלקס.. זה שווה הכל. שווה את כל הלילות בלי שינה, את כאבי הגב מלהרים אותה, את הקקי גב, את הבכי שלה, את הכל הכל. 

זה שווה הכל.
נכתב על ידי , 23/2/2021 22:39  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י ב-24/2/2021 16:54
 



אמאל׳ה! אני הולכת להיות אמא!


אני אמא. ממש היום כבר שלושה חודשים. זה מרגיש כאילו עבר נצח, אבל עברו בסך הכל שלושה חודשים. 
קראנו לה גל, והיא הביאה איתה גל של אהבה וגל של אושר, לכל הסובבים אותה. במהלך ההיריון כתבתי לה במחברת, כל מה שעובר עליי.
הרגע הזה ששמעתי את הדופק שלה, שהיה נשמע כמו טפטוף של טל על עלה קטן, האולטרסאונד הראשון שראיתי שהיא דומה לאבא שלה עוד אז, סקירת מערכות מוקדמת שראינו שהיא ישנה עם היד על הפנים (עד היום היא ככה) וכל כך התפלאתי מהיד הזאת שרואים כל כך בבירור.. חשבתי על כל הצמתים המרכזיות בחיים שלנו שבהן אאחוז לה את היד - בהתחלה רק ניסיתי שהיא תתפוס לי את האצבע, ואחרי זה כל הנשיקות שהיא קיבלה ומקבלת ממני ביד הקטנה שלה. הליטוף הראשון שהיא תלטף אותי, היד שהיא תיתן לי כשנחצה יחד כביש, כשאלווה אותה לכיתה א׳, השלום שהיא תעשה לי מרחוק, היד שהיא כנראה תכתוב בה, היד שהיא תחזיק אותי בה כשהיא תפחד או תחשוש ותרצה שלא אעזוב אותה, היד שהיא תנופף לי בה כשתעלה לאוטובוס להתגייס, היד שאחזיק לה כשאלווה אותה לחופה. פתאום עלו לי כל כך הרבה משמעויות ליד, שביומיום זה כל כך... כולה יד. אבל כשזאת היד של הבת שלי, היא עתיד.

בשבוע 27 נפלתי. הלכתי עם בובי לקנות ווק והיה חם, כך שהחלטנו ללכת בצל. המדרכה שבצל הייתה מאוד צרה והראש שלי.. חשבתי פתאום על גואטמלה. אני ממש זוכרת את הסיטואציה, עלה לי איזה ריח באף שהזכיר לי את גואטמלה והמחשבה שלי נדדה לתקופה אחרת בארץ אחרת ולא שמתי לב שאני דורכת לא טוב על המדרכה והחלקתי, ממש על הבטן. כל מה שהיה לי ביד עף קדימה וקיבלתי מכה בבטן ישר מהפינה של המדרכה. אחרי ההלם, לא הפסקתי לבכות. בובי הרגיע אותי, ולמרות זאת לא הייתי שקטה. חזרנו הביתה, נכנסתי להתקלח והתחלתי להרגיש שמשהו לא טוב קורה ברחם. בדיעבד מסתבר שאלו היו צירונים, אבל לא ידעתי איך זה מרגיש, כך שלא הבנתי שזה מה שיש לי, גם כשהאחות בבית חולים שאלה אותי אם אני מרגישה צירים, אחרי שראו במוניטור שכל שתי דקות יש לי ציר. זאת שאלה מוזרה לשאול מישהו אם הוא מרגיש משהו שמעולם לא חווה. בכל מקרה הייתי מאושפזת יומיים, ביום השני ראו שהכל תקין ושוחררתי. אני וגל עוד מדברות מהבטן אחת עם השניה, ואמרתי לה שאמא נפלה, אבל אנחנו נהיה בסדר, וככה היה. ביום השני כבר ראו אותה מוצצת אצבע, השילייה תקינה, מי שפיר תקינים, לא היה דימום. יאללה הביתה. 

קרייבינג. לכל אחת בהיריון יש בדרך כלל את המאכל הזה, שככה סתם בימים רגילים הוא מה-זה לא בראש שלה, אבל בהיריון היא יכולה לאכול אותו בכל שעה נתונה. מה זה היה אצלי? שווארמה. עם טחינה, עמבה וחמוצים. מה לי ולשווארמה או עמבה?? אבל בהיריון.. זה היה החלום שלי. לאכול כל יום שווארמה. מזל שחלומות לא מתגשמים ואני לא מהנשים שישלחו את הבן זוג שלהן באמצע הלילה להביא להן מנה, כי אז הייתי נראית כמו פיתה. בתכלס בהריון, עליתי 5 קילו. כאילו, 5 קילו תכלס. בלי החישוב של העובר, מי שפיר, חלב בציצי, התרחבות כלי דם וכאלה. נטו 5 קילו. ממידה 34 ל-38. אל תקללו אותי נשים יקרות. עשיתי גם ספורט עד חודש שמיני! 

יום הלידה. גל לא זזה ממש באותו היום. היו לה שעות פעילות קבועות לריקודי הוגה צ׳אקה ובאותו היום כמעט ולא. כאילו ישבה שם וחיכתה שהרחם יתכווץ ויעיף אותה החוצה. אני עבדתי באותו היום מהבית. כי דיי! שבוע 38+5, נמאס לי להתגלגל! הערכת המשקל שלה בשבוע 36 הייתה 2.570. שנכון, זה לא הרבה, אבל אל תשכחו את העובדה החשובה שאני מטר וחצי! שבדרך כלל שוקלת 50-53 קילו!
אחרי ארוחת הצהריים התחלתי להרגיש משהו. ואמרתי כזה לאאאאאא מה אין מצב.. אני רק שבוע 38 וכולם עם הפה שלהם שאני אסחב עד שבוע 42 כי זה היריון ראשון.. ותוך כדי ההרגשה של המשהו הזה, כלומר צירים(!!) רק שלא ידעתי שככה זה מתחיל, אני עובדת. מתיישבת לכמה דקות על הכדור פיזיו, ושוב חוזרת לכיסא ועובדת.. בסביבות 15:30 אני כבר אחרי שעה בערך עם צירים והם מתחזקים, אז החלטתי לתזמן ואני רואה שזה מגיע כל 2-5 דקות, לא סדיר. אמא שלי שולחת לי הודעה שהיא בדרך אליי, סתם ככה משום מקום. לא אמרתי לה כלום. ולבובי אני כותבת ״מתי אתה חוזר מהעבודה?״ ״17:10, למה?״ ״כי יש לי צירים!״ לא יודעת מה הוא חשב, אבל הוא נשאר לעבוד, במקום לקחת את התיק שלו ולרוץ הביתה. אמא שלי באה ורואה אותי על הכדור פיזיו נושמת בקושי, מדברת בקושי, נותנת לה רק הוראות מפורשות ואחרונות שצריך לשים בתיק לחדר לידה כמו מברשת שיניים. 17:30 הוא נכנס הביתה, לקח את התיק, ירדנו למטה, ונסענו. באמצע אבא שלי מתקשר להגיד לי שהוא קנה מלא מלפפונים והוא שומר לנו בצד ובין ציר לציר אני עונה לו שאין בעיה, נבוא לקחת מחר. פשוט אני ובובי עסוקים עכשיו.. לא רציתי להלחיץ אותו! אם הייתי אומרת לו שאני עם צירים בדרך לבית חולים הוא היה מתעלף מדאגה. אבל וואלה זה סיפור לנכדים. 
נכתב על ידי , 22/2/2021 23:35  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י ב-24/2/2021 16:47
 



לדף הבא
דפים:  

84,488
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'י אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'י ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)