ספרות זולה.

סוף סוף הגעתי לרגע גורלי בחיים שלי, שבו אני עומדת בגבורה מול האמת, יציבה ולא מתנדנת, לא רועדת ולא מפחדת. פשוט מסתכלת עמוק בעיניים של מי שניצב מולי ואומרת לו את כל מה שאני חושבת.

כשאני חושבת על זה, עוד לא היה לי רגע של "סגירת מעגל" שבו התעמתתי עם מישהו שהייתי בריב איתו/ הפסקתי לדבר איתו פתאום ע"י כך שניתקתי קשר בפתאומיות ובעיקרון, החלטתי שהוא לא קיים מבחינתי. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחלטתי להתמודד עם זה ולשפוך את כל מה שיושב לי על הלב, למרות מה שהצד השני הולך להרגיש (ממש ממש אבל ממש חרא).

באופן אירוני למדיי, האקס שלי החליט לשלוח לי הודעה כדי ללבן את העניינים בינינו ימים ספורים אחרי שאני והחבר הנוכחי דיברנו על אקסים ושטויות בסגנון הזה. אבל השיחה הזאת פחות חשובה, יותר חשוב לי להסביר על ה"סגירת מעגל" עם האקס. זה הרגיש לי כל כך מאיים בהתחלה. אני מודה שכשראיתי את השם שלו צץ פתאום על מסך הפלאפון שלי, הלב שלי התחיל לדפוק יותר מהר והרגשתי קצת בחילה וצרבת. 'מה הוא רוצה עכשיו?' שאלתי את עצמי, אחרי שכבר כמה זמן לא דיברנו כי מחקתי אותו מהפייסבוק (סיפור טראגי בפניי עצמו). 

החלטתי שאינף איז אינף והחלטתי לענות לו על כל הסיפור מדע-בדיוני שהוא החליט להמציא. משהו הזוי על כך שהבויפרנד שלי סטוקר או משהו. בקיצור, אין סיכוי בעולם. לפי דעתי הוא סתם רצה לדעת יותר פרטים עליי בדרך נורא עקיפה ופתטית. לא נפלתי למלכודת שלו.

משם הוא התחיל לשאול למה מחקתי אותו מהפייסבוק והתשובה הכנה שלי הייתה שנטו מתוך התחשבות, לא רציתי שהוא יראה פוסטים שלי ושל החבר החדש שלי מתנשקים ודביקים כאלה. אז בערך נחשפה המטרה לשמה הוא החליט לשלוח לי את ההודעה: הוא רצה להבין אם באמת אהבתי אותו או לא. מבחינתו זה לא הגיוני שכמה שבועות אחרי שנפרדנו כבר החלטתי לצאת עם מישהו אחר וזה הפך לרציני. צודקת, זה באמת נראה לא טוב ולא מוציא אותי באור כל כך חיובי אבל...

הכל התחיל להתפורר גם כשהיינו ביחד, לפחות מבחינתי, בחודש האחרון. אני דיי בטוחה שהוא לא רצה להכיר בעובדה הזאת ולכן הוא הכחיש אותה לעצמו, לא יודעת מה עבר לו בראש. מנקודת המבט שלי בכל אופן, הרגשתי בעיקר בסוף התקופה שלנו- שאני מרמה את עצמי ולא באמת מאושרת. כנראה שהתחלתי פחות לאהוב אותו ויותר לחשוב על גברים אחרים ולא רציתי שזה יימשך ככה. לא רציתי לחיות בשקר ולמנוע מעצמי להיות מאושרת. לא הייתי מוכנה לזה רק כדי לרצות אותו. כנראה שאולי באמת לקראת הסוף לא אהבתי אותו מספיק...

נפרדנו בלי יותר מדי הסברים ואני מבינה שהוא נפגע מזה. רק עכשיו, אחרי השיחת אקסים עם הבויפרנד הנוכחי הבנתי שאם לא עושים סגירת מעגל, הכל נשאר פתוח כשאחד הצדדים דורש הסבר, וזה לא פייר מבחינתי. אחר כך מחקתי אותו מהפייסבוק, שוב מאותה סיבה (וגם מחשד שהוא העלה שיר מעליב עליי אחרי שהוא ראה פוסט שלי שמוקדש לחבר שלי). בכל מקרה, הוא דרש לדעת מהי הסיבה להכל ולטענת האקס, הוא יצא עם מסקנה חד משמעית: שלא אהבתי אותו באמת כמו שהוא אהב אותי. לדוגמה- הוא לא יכל להסתכל על שום בחורה אחרי שנפרדנו ושהוא ממש נפגע ממני שלא דיברתי איתו.

טוב... לפי התפיסה שלי- אקסים, מהמילה ex בפרט, שייכים ל ע ב ר ! ! אני לא חייבת לשמור על קשר אם אני לא רוצה. יש לי את הסיבות שלי לא לרצות להתעדכן בחיים שלו. זאת זכותי. גם אם הוא נפגע ממני, אני עדיין לא רוצה לדבר איתו כי זה רק יגרום לי להרגיש יותר אשמה שאני עברתי הלאה והוא עדיין לא. מודה...

בקיצור, הסיפור נחתם בנימה האופטימית הזאת. הפסדתי את הבן אדם באופן מוחלט, אבל לפחות אני שמחה שסיפור אחד בחיים שלי נסגר, גם אם הסוף עצוב. לפחות הוא סגור.

כרגע מתחוללת בתוכי סערה גדולה וקשה לי מאוד לתת לה שם כולל שיסכם יפה-יפה את מה שעובר עלי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא אולי ללקט בקושי כמה דברים שאני מרגישה מבלי להבין מה לעזאזל זה קשור עכשיו.

בא לי לבכות ואני לא יודעת למה. 

אני מפחדת ממשהו, מהעתיד,אולי? כנראה. לא בטוח... אולי מפחדת ובוכה מהפחד. הכל יכול להיות.

אני מרגישה כמו דג קטן בים סוער שנקלע למערבולת ענקית ולא יכול לצאת ממנה ויש סביבי כל כך הרבה...דגים (?) אחרים, עצמים אחרים, שנסחפים, שזורמים ורק אני מנסה לעמוד במקום.

לא מצליחה לשלוט על מה שקורה לי לאור ההתרחשויות האחרונות בחיים שלי. הכל יוצא מכלל שליטה ולא עוזבת אותי במנוחה הידיעה שיכולתי למנוע מלהגיע למצב הזה מלכתחילה וזה אוכל אותי מבפנים, בביסים גדולים ומלאי אשמה. 

אוף, שמישהו יעשה שזה ייפסק. 

שלומות.

מוזר לי פתאום לחזור ולעדכן אחרי שנעלמתי לחמישה חודשים שבהם קרו לי המון דברים משמעותיים, אבל כשלא מרגישים צורך לשפוך דברים בבלוג אז בחייאת, לא צריך בכוח למצוא על מה לדבר, הלא כן? בכל מקרה, רוב הבלוג שלי (99.9%) ממנו נכתב בזמן התיכון והוא מן הסתם גם עוסק בנושא הזה רוב הזמן (כשלא בכיתי על מקומות אחרים ועל כמה שרע לי בהם) ואם נחזור לנושא, יצא לי היום לבקר בתיכון שלי שוב, במסגרת יום הזיכרון.

הייתי לחוצה קצת אתמול, אני מודה. כל כך מלחיץ לחזור לאותם אנשים שבמשך ארבע שנים הדעה שלהם הייתה חשובה לי ועיצבה לי את האישיות (ואין לי מושג בדיוק למה). לא אהבתי את תקופת התיכון שלי כי הקבוצות שלנו בבית ספר היו נורא סגורות וזה כלל הרבה כללים וסטיגמות של 'אם את גרה בעיר הזאת ולא בעיר אחרת' או 'כמה כסף יש לך' וכו וכו' ואני לא השתייכתי לשתי הקטגוריות האלה יותר מדי. גם לא הייתי מהמתלהבים האלה שהשתתפו בכל הטקסים והחוגים אחרי הבית ספר, שהוציאו ראשונים רישיון ושתמיד שאפו להצטיין, פשוט לא. לא הרגשתי שייכת אליהם ולא רציתי להתשתף ולהרגיש שייכת.

כשהגעתי היום על מדי חיל האוויר שלי, הרגשתי טוב עם עצמי. ידעתי בבירור שאני לא אותו בן אדם שפוף וחסר ביטחון ושלא אכפת לי מהדעה של האנשים האלה. הסתובבתי עם המדים בגאווה, עניתי לכל מי שניגש אליי ושאל אותי מה איתי ואיפה אני משרתת ודאגתי לא להוריד את החיוך מהפנים, למרות שהרגשתי שהייתה המון צביעות באויר בחלק מהמקרים. חוץ מהקטעים הצבועים, ידעתי גם שאפגוש את אותו בחור מהשכבה שסתם יצא לנו להתמזמז אצלו בבית ואז לא יצא מזה שום דבר ובגלל שכל הקטע היה מביך לא דיברנו אחד עם השני עד סוף השנה, עד שפשוט החלטתי למחוק את אותו בחור מיותר מהחיים שלי. פגשתי. הוא היה שם, לא השתנה בכלל וקלטתי אותו מסתכל עליי לפעמים, מגניב מבט מלוכסן ואז מפנה אותו מהר הצידה כדי שלא אקלוט שהוא הסתכל עלי. טו לייט, כי הרגשתי כל מבט כזה ונהנתי מכל רגע. לא דיברנו ולא שרציתי שנדבר. אני רק רוצה להיות איזה פריט (כן..נשמע רע אבל לא בקטע כזה) ממש ממש ממש יקר על המדף שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם לקנות אותו. ככה הרגשתי היום. 

וחוץ מהנקמה המתוקה הקטנה שלי, בסך הכל נהנתי להסתובב במסדרונות בית הספר...כל הביקור העלה נשכחות ונוסטלגיה והאמת שהתגעגתי למקום עצמו מאוד ואפילו לשיעורים (סתם כי אני מרגישה שהמוח שלי מתנוון לאט לאט בצבא). 

אז הביקור בבית הספר עבר בשלום, שיהיה חג עצמאות שמח:)