גם לי, באמצע הדרך, מותר לאבד את השפיות

קל לי לשכוח שהדברים הקטנים הם אלה שבעצם יכולים להציל חיים, ויכולתי למות, אבל הלא כך כולנו בעצם?

הכל יפה ושום דבר לא כואב

מכירים את זה שאתם מאוהבים או דלוקים על מישהו ונראה שזה בחיים לא יעזוב אותכם, לא משנה מה? זה בחיים לא יעזוב אותכם גם לא בעוד מיליוני שנים? כי אתם יודעים שאתם לא יכולים לדמיין את עצמכם מבלי רגשות כאלה חזקים כלפי האדם ההוא? וזה בכלל לא משנה שאותו האדם בכלל לא מודע שאתם שם ואתם חולמים עליו כל לילה וכל כוכב נופל אתם מבקשים רק אותו, ואתם מדמיינים דג זהב או שד שחי בתוך מנורה שיעניקו לכם שלושים משאלות, ואתם מוצאים את עצמכם מבקשים את אותו האדם שלושים פעם.

אז

יש את הבעיה, תוכנית, פעולה, תוצאה. אני מדלגת, בלי שום ידע כללי בתוך הראש מה ואיך אני אמורה לעשות, אני איכשהו תמיד מצפה שהתוצאה תיהיה שם, רק שזה קשה יותר.

אני שמנה-בעיה. אני מפסיקה לאכל-פעולה. אני אגע בקצה של האושר-תוצאה.

אני סקרנית: תספרו לי.

מה אתם רוצים?

מתי אתם רוצים את זה?

למדתי שלחלוק יכול לעזור קצת לשכוח את הרעב.