אני ואנכי

מתחתי קו היום..

לקחתי עיפרון ומשכתי אותו מקצה הים עד להרים הגבוהים באימליה.

טיפסתי על סולם שהגיע עד השמיים,

ובתוך העננים פגשתי שם חלומות ותקוות, ציפיות ואהבות.

חלומות חיוביים.

אבל זה היה נראה כלכך רחוק..למה כלכך קשה לי להגיע לזה.

וכל מה שנמצא אצלי בפנים זה רק הכאב העמוק.

פעם אמרו לי שזה באמת נראה שאני תמיד לובשת מסכה..כלכך מתאמצת שלא יראו שאני עצובה.

ואולי זה באמת נכון.

אולי פשוט יש לי מסכה..

כן יש לי מסכה.

הקטע הראשון..

אממ מחשבות..לפני שנים הלכתי לאיבוד.

נתנו לי נשיקה בלחי בחלום ואמרו שיחזרו.

המבט שלי כבר לא דומה לשלהם..

יש כלכך הרבה שנאה, אכזבה, אהבה שהתפרקה לגרגירי חול.

הכתיבה שלי הגיעה אליי מגיל מאוד צעיר..אז שהרגשתי יותר פגיעה.

אני מחפשת את האיבוד שלי.

את הרגע ואת המילים שאיבדתי לפני שנים,

את הפרצוף המוכר שקצת התשתש בזכרוני..

מקווה למצוא בקרוב..