(קולעים צמות מהכאב)

הוא שר, וצדק.

לא לוקח לו המון זמן מהפתיחה לגרום למילים להישמע כחריטה על העור.

(נשארנו אחוזי קנאה) ואין סכין יותר חדה מגעגוע.

הוא שר, וצודק.

העור שלי נצרב. יכול להיות שזה מאור השמש - הדבר היחידי שהיה מספיק עיקש לחדור את המרחב הפרטי שלי.

(לבדלבדלבדלבדתמידלבד).

חולות התלות כבר חרושי סדקים (כבר לא נוצץ)

זוכרת שהיינו זוהרים?

הוא שר, וישאר צודק.

זוכרת אני, שפעם ממש ממזמן הייתי גחלילית. ונכביתי.

אלו תמיד אותן הסיטואציות רק בתפאורה שונה.

מי אמר למי? מה נאמר למי? מי שמע ממי? מי דבר עם מי? 

חלקנו, שחשבו שהשאירו את החלק כזה בחייהם מאחורה כמו שצריך היה לעשות, מתנהגים בדיוק כמו ילדי התיכון.

לא יודעת אם התנהגות זאת בעוכריי. תייגו אותי כאחת מהmean girls שמעולם לא הייתי בתיכון.  או אולי שרק חיכיתי לסביבה הנכונה להביא לה לפרוץ כי האנשים בתיכון לא עניינו אותי מספיק. כשהאמת היא שבאותן שנים הנעורים שלי היו בהמתנה עד שארפא מהמצב שלי.  

וחוץ מהמצב החברתי התיכון חוזר על עצמו עם כל המריבות האלה בבית, כאילו מעולם לא חגגתי ימי הולדת שביגרו אותי והרחיקו אותי מגיל 16. למרות שלאמיתו של דבר המריבות האלו מעולם לא היו מנת חלקו של גיל ההתגברות, הן היו תוצאה ישירה של העבר והסכנה שהן הייתה שהן ימשיכו ככה גם לעתיד. אין חשק לחזור הבייתה, ומזלי שיש לי תמיד מקום לישון בו במרכז, למרות שאני לא רוצה להיות אגואיסטית אני חייבת לעזוב ולחזור הבייתה. אין למה לחזור הבייתה הבית מסתכם בארבע קירות חדרי ונשבר לי הגב, פיזית מלשכב במיטה ולחכות שיתחיל השבוע מהתחלה. 

הטוב הוא שעכשיו יותר מאי פעם אני באמת יכולה לקום וללכת. יש לי עם מי, יש לי לאן ויש לי איך.

הרע הוא שלא נותנים לי ואין תמיכה ויש רק צעקות ולחיצות על כל הנקודות הרגישות. והכלא הזה באמת מרגיש לי מוחשי יותר מהשנים שקדמו כי עכשיו באמת יש לאן לעזוב. 

קצת קשה כשיש משפחה שנתמכת בעזרתך. והרבה יותר קשה שיש מקום שאת מרגישה ברחובות שלו שאליו את שייכת, ובסופו של יום אני עוזבת אותו כדי לחזור לso called home.