זה לא מחלחל, זה כבר שם. את מבולבלת, מחסירה פעימה. את שואלת את עצמך שאלות ולא תמיד יודעת לענות. זה אמור להיות קל, זה נראה נורא פשוט... אבל מתבלבלת לך הזהות. כמה קסם עוטף את זה, כמה זה נראה לך יפה. את עומדת לנסות, את ממש על הסף... ואת מרגישה בורה מדי, את מרגישה תמימה מדי. לפעמים הדברים שנראים כל כך יפים ורוחניים מתבררים להיות ארציים מדי, ייצריים. את לא רוצה להרוס את האשליה.

כשאת כלואה בין חוץ לתוך, את מגששת לתיאור האמת שלך. את מתרפקת על כמיהה נסתרת שיצרת, שדמיינת. מקווה שהמציאות תסב לך פנים יפות כמו בדימיון שלך. את מושיטה בתקווה שתאחוז בך יד רכה. את משכנעת את עצמך ומאמינה לרגע... את משכנעת את עצמך ושוכחת למה האמנת.

לוטשת עיניים לשלך, לוטשת עיניים לשלהם, לשלהן.

מי את? אין לי מושג...

ולמרות הספקות כבר הבנת,

טוב לך עכשיו. ממש כמו שאת.

"צולל חופשי ללא מצנח,

 לכל הכיוונים נפתח,

 והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,

 כך שבינתיים אני נח,

 כך כמו שאני מונח

 כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת."...

(כיף להתחבר למילים של אחרים...

עדיין אין מוזה.  לא נורא, היא תחזור. )

היום יום רגיל,

טוב טוב טוב.

כלום לא יעיל

ואין מה לכתוב.

יש ימים ויש ימים

אין הרבה מה לעשות...

גם טופו לא טעים

וגם עם זה לומדים לחיות.

(בערב בטח תחזור המוזה לחיקי)

"אם פשוט תרפי ממנה, את תראי שהכל יסתדר."

"מה, באמת? אתה חושב שכדאי?"

"...הידית! תעזבי את הידית!"

כך או כך, הבעיה נפתרה... 

יואל הפסיכולוג