את יודעת שלא יראו את ה'אני' שלך מופגנת בכל הזדמנות. למדת להשלים עם זה שיהיו את אלו הביקורתיים, ספק איתך, ספק עם עצמם, שיחליטו שאם הם לא רואים את זה עלייך מיד, את אינך ראויה. את כבר יודעת שזה לא קשור אלייך בכלל. הפחדים שלך מאחרים חולפים ונושרים מעלייך כמו קליפה ישנה, אולי את קצת יותר שלמה. יש לך הסיפוק שבידיעה שאת ערכית בפני עצמך, וזה מה שמשנה. רק לאלו המתעניינים מספיק, אלו הרואים בך את מה שהיתר מתעלמים ממנו, רק להם את מספרת. זה לא דבר רע. את סוד. האין זה יפה?
לא תמיד,בעינייך.
את סובלת לא מעט. קל לא להבין ולבטל אותך, אבל את חיה עם העקרונות שלך, עם האידאלים שלך. את מי שאת, מגובשת או רעועה, חווה את ההוויה שלך עם צחוק ורוח שטות ולא מפחדת להיחנק מזה. את מעריכה את זה בעצמך, את יודעת שזה דבר טוב. את יודעת מה זה להיות מוחצנת, את יודעת מה זה להיות מופנמת...עכשיו את פשוט את. זה לא שלב שקל להגיע אליו.
זה מאוד קל לחפש ניואנסים בעצמך כדי להגדיר את עצמך. דרך מוסיקה אהובה, דרך עקרונות, דרך נטיות, דרך כל דבר שונה. גם לחפש להיות שונה זה די טרנדי. את לא מפחדת להיות שונה ממש כמו שאת לא מפחדת להחליט שהמוסכמה מקובלת עלייך. עצם ההחלטה שלך, עצם הדיעה שלך, היא מה שמייחד אותך. את לא בתחרות, לא מאוימת. זה טוב לקחת אוויר ולדעת שעל כל פנייך את לגמרי כנה. כשאת צוחקת את כנה, וכשאת בוכה את כנה. וגם כשאת סתם משועממת, גם אז את כנה.
את לא צוחקת כדי שיראו מה דעתך על מה שנאמר, ואת לא בוכה כדי שיבינו שמשהו מפריע לך, את לא מדברת כי ראית הזדמנות להתרברב בדעותייך ובאינטליגנציה שלך, את מדברת כי את רואה לנכון לדבר.
בשורה התחתונה, התחלת לייחס חשיבות לדעה של עצמך מעל כל היתר... ואין בכך ספק, את מעריכה את עצמך קצת יותר.
את ראויה.
(*הייתי אמורה לכתוב גוף שני ובטעות כתבתי גוף שלישי! טעות מקרית).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
