My place

אחד הדברים הגרועים ביותר בחיים-

כשרע לי, אני עצובה, מדוכדכת, עצבנית, מרוגזת, כועסת, או סתם במצב רוח לא משהו, אני מרשה לעצמי לשקוע בעצב לזמן מה, אך במהירות אני קמה על הרגליים, וחוזרת למסלול האופטימיות היפה שלי. אולי לא הרבה רואים את זה עליי, אבל העיקר שאני יודעת, ומנסה. לא?

זה מוזר. חלק מהחברים שלי חושבים שאני הבנאדם הכי שמח בעולם, וחברים אחרים שלי חושבים שאני על הסף של להפוך לאימואית מוחלטת.

שניהם טועים.

מרגע שאני מחדשת את מלאי האופטימיות שלי, אני מיד פוצחת בנסיונות למצוא דרך לפתור את הבעיות שלי. בדר"כ זה עוזר.

אבל זה ממש מבאס כשמדובר בבעיות שהן לא באשמתך, לא באחריותך, לא תלויות בך בכלל.

ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב. אף אחד מאיתנו. זו האמת המכאיבה.

הייתי צריכה לעשות משהו.

אמא אומרת שהוא מרגיש חרא.

אני יודעת שכולם אומרים לי שיהיה בסדר, ואני באמת כ"כ מנסה להאמין בזה,

אבל בחיי... זה כ"כ קשה.

חיבוק, מישהו?