מסתכלת במראה,שונאת את הדמות שבה.
עוצמת את עינייה,ומרגישה את גושי השומן שלה.
היא לא יודעת,היא לא.
מרימה קצת את החולצה מרגישה את הבטן.
דמעה זולגת על הצלחת הריקה.
נגיסה קטנה בלחם והיא מרגישה רע.
מממקי הרגשות,דווקא אותה היא בחרה.
"אנה,את תמיד תהיי איתי נכון?"
אנה מנידה את ראשה ואומרת."את פרה,אף אחד לא ירצה להיות איתך"
"אני יודעת שאני שמנה,אני אשתנה,בבקשה תשארי איתי.!"
"אני לא רוצה להשאר איתך,את לא עושה את מה שאני אומרת,
תסתכלי על עצמך,מלאה בגושי שומן,והכל בגלל שאת אוכלת"
"אני לא אוכל יותר אני מבטיחה,רק תהיי איתי,אני לא יכולה להיות לבד יותר"
היא נזכרת בשיחתה אם אותה נערה אתמול.
מבטיחה לעצמה שלא תוכל יותר כלום.
ותשתה רק מים.היא רוצה להיות רזה,מתעצבנת למראה הדמות שבמראה.
השומן הזה.למה דווקא היא?
אבל היא לא יודעת,היא לא יודעת.
"אנה,לא אכלתי היום כלום,אני רעבה"
"תמשיכי ככה,רק ככה את תגיעי לאושר הזה שאת רוצה כל כך"
"אנה,עכשיו את תמיד תשארי איתי נכון?"
"בתנאי שלא תוכלי יותר כלום!"
"כן,רק תהיי כאן."
מצטערת על נגיסת הלחם שלקחה היום.
"אנה אני מצטערת,נשברתי"
"ידעתי שאי אפשר לסמוך עלייך.את פרה!את כל כך שמנה שאני לא יכולה להביט בך."
"לא אנה,בבקשה.תשארי אתי,אני מתחממת.אני לא אוכל יותר כלום"
"בבקשה,אני לא אצליח לבד,אל תעזבי אותי"
היא בוכה על הצלחת הריקה,מדמיינת שיש שם אוכל.
אפילו חסה קטנה.אנה למה עזבת אותי.
"אני לא אוכל יותר כלום.שום זבל לא יכנס לפי יותר."
נשכבת על המיטה מלטפת את ידה.במיוחד את העצם הבולטת שלה.
שהיא כל כך גאה בה.יורדת אל הבטן ולא עוזבת.
היא בוכה."אני שמנה.אני פרה.אני תמיד אהיה ככה."
אבל היא לא יודעת.היא לא יודעת.
קמה אל המראה מרגישה את המותניים.
מתעצבנת מהשומן היא רוצה לראות את העצמות.
העצמות היפות.בועטת במראה,מנסה לא לראות את כל השומן הזה.
אבל היא לא יודעת,לא יודעת.
היא לא יודעת שכל האושר הזה שהיא מחפשת לא קיים.
היא לא יודעת שאנה תמיד תהיה איתה,כל עוד היא רוצה בזה.
היא לא יודעת שכל רגלייה הן עצמות,שום טיפת עור.
היא לא יודעת שעינייה משקרות לה.
שהיא רזה,יותר מידי רזה.
חבל שהיא לא יודעת.שהיא לא יודעת,שאנה הרסה את חייה.
http://www.youtube.com/watch?v=KNthqC2fsVw
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
SmiLe=]
