עוד מעט שנתיים. שנתיים.. זה מטורף לחשוב על זה ככה..
שנתיים שאתה לא פה.
שנתיים שעברו. והכל ניראה כאילו אתמול זה קרה.
כאילו רק אתמול הודיעו את הבשורה.
הכל כל כך קרוב. אבל אתה כל כך רחוק.
ובדוגרי מה זה שנתיים שחושבים על זה? זה כלום.
אבל כמה דברים קרו בשנתיים האלא.. במיוחד בגיל שאנחנו נימצאים כל שבוע אנחנו מישתנים והסביבה שלנו מישתנה.
והדבר הבסיסי. שאמור היה תמיד להישאר זה אנחנו פה בעולם הזה. ולקחו לך את זה ולנו אותך מיזה.
זה כל כך קשה. ההתמודדות הזאת. המוח לא מצליח לקלוט. הלב לא רוצה להאמין. הגוף כבר לא שולט. והעיינים מורידות דמעות בלי הפסקה
ועל זה כולם ניראה לי כבר איבדו שליטה.
לנסות להבין למה זה לא יעזור. מה שמיתנהל שם למעלה זה לא נתון להחלטות שלנו.
אבל זה כל כך קשה. כל כך כואב. בתוכו עמוק. הקול הפנימי רוצה לצרוח מכאב. העיינים אדומות כבר מרוב דמעות. שלא יפסקו אף פעם.
אני באמת רוצה להאמין שאתה מיסתכל אלינו וטוב לך למעלה.אבל איך יכול להיות לך טוב עם אתה לא כאן? עם המישפחה שלך עם החברים שלך עם הסביבה שלך?
זה משהו בלתי ניתפס.זה לא אמיתי. זה לא הגיוני. איך זה שאתה באמת.באמת כבר לא כאן.
והחיים שלנו ממישיכים. צריך להמשיך את חיי היום יום. לקום בבוקר ללכת לעבודה\בי"ס לעשות את המטלות. ולהמשיך לתפקד.
אבל באמת. איך אפשר?
אין יום שעובר. אין שעה שעוברת. שאתה לא עולה לי לראש. שאני לא חושבת אלייך. וכל כך כואב לי שאתה לא פה.
כמה הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. לשנות את מה שקרה. להשאיר אוותך כאן.
וזה כואב. באמת. כל כך כואב. וכל כך קשה.
ושנתיים.. זה עדיין לא ניקלט. הכל ניראה כל כך קרוב.
והחיבור היחיד המוחשי שיש אלייך זה הקבר שלך. אבל בתוכו החיבור הוא כל כך חזק. המחשבות. הרגשות הזכרונות והגעגועים. זה מה שמחזיק אותך איתנו כאן בלב.
אני יודעת שעכשיו סבא וסבתא שלי איתך.אני רוצה להאמין בזה.
מאז מה שקרה לך. כל העולם שלי השתנה. אני בטוחה שלא במצב כמו של המישפחה שלך והחברים שבאמת היו קרובים אלייך. אבל אני אישית. כל כך התבגרתי. הבנתי כמה חשוב החיים.
וכמה חשוב תמיד לישמור סביבך את האנשים שאתה אוהב ולהראות להם את זה. והאמת שנהייתי פראנואידית בנוגע לאנשים הקרובים אלי. אני כל כך מפחדת לאבד אותם כמו שאיבדתי אותך.
ונכון שזה מוות שונה שלך ושל סבא וסבתא שלי. אתה הלכת לפני הזמן.הם חיו את החיים שלהם. והספיקו לעשות את מה שרצו. לך לקחו את זה. לקחו את הזכות לחיות את החיים שלך. לגדול.
אני רוצה להאמין. שאתה פגשת את סבא וסבתא שלי. שאתם ביחד. ושאתם מחכים שאנחנו נגיע וניפגש.ושאתה עוזר ודואג למישפחה שלך ולחברים.
זה באמת לא מגיע לך. ולא לסובבים ואתך. לא מגיע להיתמודד עם חסרונך. ועם מה שקרה לך. ולך זה לא הגיע. לא הגיע לך ללכת ככה. הגיע לך חיים מלאים. חיים טובים.
והיו לך כשהיית פה. והגיע לך להמשיך אותם.זה כל כך לא בסדר. תמיד אומרים שאנשים טובים מקבלים טוב בחזרה? ואתה היית מלאך אז מה אני לא מבינה הגיע לך להיות מלאך פשוט למעלה? למה אז אומרים שטוב מקבל טוב? ואתה היית כל כך טוב. אז למה ק'יבלת סוף כל כך רע?
אפילו השם שלך. ליר- זה מתנה מאלוהים. מתנות לא לוקחים בחזרה נכון?
שנתים. שנתיים שלמות. של געגועים. זכרונות . ואתה כל כך חסר. באמת. אף אחד לא שוכח ולא ישכח אותך. מלאך עם חיוך של ילד.
היית מלאך כאן ואני בטוחה שאתה מלאך איפה שאתה נימצא עכשיו.
כמו שרשמתי כבר בכמה מכתבים שרשמתי לך. אנחנו עוד ניפגש. הכל קשור אחד לשני. עם היה קשר שהיית כאן אז יהיה קשר גם כשאנחנו לא כאן.
אני מיתגעגעת כל כך.
שנתיים.. זה רק ההתחלה אה? חיים שלמים עכשיו להיתמודד ולעבור בלעדייך.. כל כך עצוב...
אני שומרת עלייך בלב שלי. אני מבטיחה. ותהיה בטוח שאני לא היחידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
