אין בכלל מלאכים בשמיים

"מהיום...אין לך חברות וידידים!"

זה מה שההורים שלי החליטו...אין לי חברות...אין לי ידידים....

אין שיחות...אין הודעות...אין יציאות...אין כלום...

יש רק לימודים...

אני גרה בכלוב/בית כלא/אברבנל...תקראו לזה איך שבא לכם...

אז נכון...שההורים שלי דואגים לי...

ונכון...שהם רוצים את הטוב בשבילי..

ונכון...שהם מאוד אוהבים אותי...ופוחדים עליי...

אבל הם לא צריכים להיות מאוד קיצוניים...

אני כבר לא יודעת מה לעשות...אני צריכה להתקע בבית...ואם אני יוצאת לסופר אני צריכה להתקשר ולבקש רשות...

אני מתכוונת לעזוב את הבית בעקבות כל הדברים האלה שהם עושים לי...

היום למשל הייתי כולי שמחה ומאושרת וכשאמא שלי ראתה את זה...היא שאלה למה אני מאושרת...

אמרתי לה שאני פשוט מאושרת...

ואז כשהיא עיצבנה אותי...היא שאלה אותי למה אני לא מאושרת...

ואמרתי לה שאני לא מבינה אותה...מקודם היא שאלה למה אני מאושרת...ועכשיו היא שואלת אותי למה אני לא מאושרת?!

לעולם לא אבין את אמא שלי עד שאיהיה בעצמי אמא...

לעולם לא אבין את הדאגות שלהם עד שתיהיה לי בת משלי...

אבל לסגור אותי בבית?!?

"זה מה שיהיה..." היא אמרה...וגם אבא...

אני אפסיק לבכות...אני אפסיק לחשוב על דברים רעים...

אני אפסיק להיות כלואה בבית...

אני אפסיק לא לחייך...

אני אגור עם חבר שלי...אני איהיה מאושרת בפעם הראשונה בחיים שלי...

זה מה שיהיה...